שני מבטים על עצת מרדכי

שני מבטים על עצת מרדכי

לפורים

זיו חן זצ''ל

וַיֹּאמֶר מָרְדֳּכַי לְהָשִׁיב אֶל אֶסְתֵּר אַל תְּדַמִּי בְנַפְשֵׁךְ לְהִמָּלֵט בֵּית הַמֶּלֶךְ מִכָּל הַיְּהוּדִים: כִּי אִם הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי בָּעֵת הַזֹּאת רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר וְאַתְּ וּבֵית אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ וּמִי יוֹדֵעַ אִם לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת: וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לְהָשִׁיב אֶל מָרְדֳּכָי: לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן וְצוּמוּ עָלַי וְאַל תֹּאכְלוּ וְאַל תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם גַּם אֲנִי וְנַעֲרֹתַי אָצוּם כֵּן וּבְכֵן אָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר לֹא כַדָּת וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי: וַיַּעֲבֹר מָרְדֳּכָי וַיַּעַשׂ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוְּתָה עָלָיו אֶסְתֵּר:

מדברים רבות על ההפיכות השונות אשר במגילה ובנס פורים, אך דומה שאחת ההפיכות המשמעותיות ביותר במגילה, היא ההפיכה באישיותה של אסתר. על פי הפשט, נראה מנאום מרדכי שאסתר באמת תכננה להימלט בית המלך. היא סברה שאם היא תמשיך לא להגיד עמה ומולדתה, היא תינצל. במובן הזה, הדברים קשים לאמירה, אך אסתר הפקירה את עמה עבור טובת עצמה.

בבת אחת, לאחר עצת מרדכי זו, אסתר משנה את מדיניותה לחלוטין. מאסתר המתנכרת לעמה, לאסתר המוכנה להיאבד עבורו. מאסתר הבוטחת בתחבולותיה לבד, לאסתר הקוראת צום ותפילה כדי שאלו תצלחנה. הדברים מדויקים לאור המבנה בו בוחרת המגילה להשתמש. בתחילה אומר מרדכי להשיב אל אסתר, ולאחר מכן, אסתר אומרת להשיב אל מרדכי. ניכר שיש כאן איזשהו ניסיון להראות מהפך בדמותה של אסתר.

אך כאשר מדקדקים בנאום מרדכי, מגלים בו אמירה בעייתית מאוד. אם אסתר אכן נהגה באגואיזם, כפי שהוא כותב, מדוע הוא לא מוכיח אותה על כך, מדוע הוא לא קורא לה להתחיל לחשוב על הזולת. במקום זאת, מרדכי רק אומר לה שתחבולותיה לא תצלחנה, שהרי רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר, ואילו היא ובית אביה יאבדו. מרדכי עונה לאגואיזם באגואיזם, והדברים צריכים עיון. ניתן לכך שתי תשובות, וכל תשובה תוביל אותנו לשרטוט פן אחר של פורים.

כיוון אחד בו נלך, הוא הבנה עמוקה יותר של נאום מרדכי. כאשר מרדכי אומר לה שתחבולותיה לא תצלחנה, הוא לא מתכוון לייעץ לה כיצד עליה להינצל, אלא הוא מחדד לה שהיא תלויה בעם ישראל לחלוטין. אסתר היא הילדה היתומה, זו שאיבדה כל קשר פיזי למשפחתה, ובעקבותיו גם קשר רוחני ולאומי. אסתר נקראה בילדותה הדסה, שם עברי, אך היא מקבלת שם נכרי, אסתר. אסתר היא הנערה המתנכרת, הנערה שאיבדה את הזיקה שלה לשורשיה. היא לא מפקירה את עמה, היא פשוט לא חשה שייכות אליו. היא לא עושה זאת מתוך אגואיזם, אלא מתוך אינדיבידואליזם. אסתר לא מגדת את עמה ומולדתה לא כדי להציל את נפשה, אלא כי אין לה עם או מולדת.

כאן מרדכי באה ומציב את האמת נוכח עיניה: אין דבר כזה יהודי בעבר. יהודי הוא יהודי בעבר, בהווה ובעתיד. יהודי הוא חלק משושלת ארוכה, ממסורת בת אלפי שנים, ומעם חי ותוסס לאורך כל ההיסטוריה. ככזה, היהודי אחראי על כל שאר היהודים, וכל שאר היהודים אחראים לו. ברגע שאסתר תנתק את עצמה מעמה וממולדתה, היא ובית אביה יאבדו. מרדכי, כאמור, לא מנסה לייעץ לה כיצד להינצל, אלא העובדה שהיא תינצל אם היא תקשור את עצמה מחדש באומתה, מבטאת את היותה חבוקה בה במהותה. אסתר, שהשתכנעה מנאום מרדכי זה, מבקשת ממנו לכנוס את כל היהודים, לא כיוון שבעתות משבר כדאי להיות ביחד, אלא כיוון שעתות משבר מחדדים את זה שאנו צריכים להיות ביחד תמיד.

הכיוון השני בו נלך, לא הופך את עצת מרדכי האגואיסטית מסיבה לסימן, אלא קורא להפוך את התייחסותנו לאגואיזם. מרדכי נותן לאסתר עצה כיצד להציל עצמה, כיוון שעצה זו היא רצון ה'. אסתר חשה בעצמה את הדאגה לקיומה. מרדכי לא שולל דאגה זו, יש בה אמת רבה. אם אדם מרגיש באופן חזק, הרי שזהו אלהים הדובר בו, אף אם רגש זה אינו אלא אגואיזם. באמת אין רבב בדאגתה לקיומה. דאגה זו היא דאגה חיובית ביותר. אך מרדכי מבין כי תחבולותיה לא תצלחנה. לכן מרדכי קורא לה לשנות כיוון, לא לטובת עמה, אלא לטובת עצמה.