עיונים בהגדה שלפסח ה'תשעט

עבדים שהם מלכים

עיונים בהגדה שלפסח ה'תשעט

זיו חן זצ''ל

קדש

אנו מתחילים את ההגדה מיכלתנו לקדש את הזמן, מה שבודאי לא היה שייך אילו היינו עבדים במצרים. עלינו להודות ולהלל לשמו יתעלה לעולם ועד, הוא שעבדים נרצעים, עבדים שהיו שרויים בארבעים ותשעת שערי הטומאה של מצרים, יכולים להיכנס כך אל הקדושה.

אך מדוע אנו פותחים דוקא בנס את ליל הסדר? זה שהעבדים יכולים להיות קדושים, זו אכן מעלה גדולה אך אין בה תימה. עבד, שכל כולו פסיביות ובטלות לבעליו, יכול להיות קדוש אם בעליו קדוש. אך זה שעבד יוכל לקדש בעצמו? להפוך דבר מלא-קדוש לקדוש? לא יתכן! זהו הנס הגדול ביותר, יציאה מהטבע ופריצת גדריו. בקדש אנחנו מגלים כי היינו עבדים לפרעה, וכעת אנו עדיין עבדים, עבדים לה' יתעלה, וככאלה אנחנו עבדים שהם מלכים. בלילה זה אנו מגלים את היותנו עבדים למלך שהוא כה מלך, עד כדי כך שבמקום להשפיל את הכפופים לו, הוא מנשא אותם, והם מנשאים אותו, והוא נושא את נושאיו בחזרה, וכך הלאה עד אינסוף. לכן אנו פותחים את הסדר במסר יסודי זה, המהוה הבסיס לכל ההגדה ולכל ליל הסדר.

ורחץ-כרפס

אנו מנקים את ידינו זה כמה פעמים בלילה זה, כיון שאנו מלכים, המקפידים על ההיגיינה שלהם. בשונה מעבדים, שמהותיים להם הלכלוך. כמלכים, אנו אוכלים גם מתאבנים. לא התענוג היוצא מהם עניננו, אלא עצם העושר וריבוי המנות.

עד כאן החלק הראשון של ההגדה, שענינו להכריז על עצמנו כעבדים שהם מלכים.

יחץ-מגיד-רחצה-מוציא מצה-מרור-כורך

אנו חוצים את המצה על מנת להותיר חלק ממנה לאחר מכן. איננו עושים זאת כיון שאנחנו עניים, אלא להיפך, אנו עושים זאת כיון שאנחנו מזכירים את היותנו עניים. באופן כללי, כל ההתעסקות שלנו עם לחם העוני היא מתוך זכרון העוני שהיה לנו במצרים (ואותו אנו רק מדמים הלילה, לא חווים), וממילא לא רק היחץ אלא גם המוציא מצה. כך גם המרור, הוא רק דימוי של סבלנו, ולא חויתו חלילה. גם כאשר אנו אוכלים אותם, וממילא חווים את העוני ואת הסבל, אנו עושים זאת רק מתוך רצון לזכור אותם, ולא מתוך רצון לחוותם.

כאן אנו מגיעים למגיד, שכל ענינו הוא לבאר מנין הגענו, להורות שאיננו עבדים ואיננו מלכים, אלא אנו עבדים שהם מלכים. זהו החלק השני של ההגדה, שענינו ביאור ההיסטוריה שמאחורי ההכרזה על עצמנו כעבדים שהם מלכים.

הא לחמא עניא. אנו מצביעים על לחם העוני שאכלו אבותינו במצרים, אך ברגע שאנו אומרים זאת, אנו כבר חוזרים ומדגישים כי אין זה רלונטי בימינו, בהם כל דכפין ייתי ויכול, כל דצריך ייתי ויפסח, שכן איננו עניים כלל וכלל, הרי אנו עבדים שהם מלכים.

מה נשתנה. עלינו להדגיש את שונותו של הלילה הזה, בו אנו כאמור לא רק זוכרים את יציאת מצרים, אלא גם מספרים בה, מחיים אותה מחדש, חווים אותה (שוב, רק כדי להעצים את הזכרון ולהנכיח אותו, אך לא כענין בעצם הסיפור), מכל הלילות, פן נישאב אל תוך חוית העבדות שבלילה הזה בכל ימות השנה.

עבדים היינו-מעשה ברבי אליעזר-אמר רבי אלעזר. שוב, אנו אומרים עבדים היינו, ומיד מדגישים כי ויוציאנו ה' אלהינו ממצרים, פן נישאב אל חוית העבדות בשאר ימות השנה. אך באמת, מדוע איננו מסתפקים בזכירתה ומסתכנים בחויתה הפרקטית? אפילו כולנו חכמים וכולנו מכירים את סיפור יציאת מצרים, התכנסנו כאן לטובתו, כיון שזכרון שוכן בשכל, וכולנו, אף אם אנו חכמים ונבונים ואינטקטואלים מכובדים, לפחות לפעמים, מניחים בצד ופונים אל הרגש, כיון שהוא יסוד ומקור כל האדם, ובתוכו השכל. לכן עלינו לעורר את הרגש פעם אחת בשנה, כדי לזכור באמת מניין הגענו כל שאר השנה.

המעשה בתנאים החשובים בדיוק מחדד מסר זה, שאמנם גדולי תורה עצומים וחכמים ענקיים היו, אך גם הם היו עלולים לשכוח, דוקא מתוך היותם חכמים גדולים. גם מחלוקתם של רבי אלעזר בן עזריה וחכמים מגיעה בדיוק במקום הזה – קל לזכור את יציאת מצרים בימים, אך בלילות, כאשר הכל לא מובן והשכל מפסיק לעבוד, קשה לזכור את יציאת מצרים. גם חכמים ותיקים, המכירים את תהפוכות החיים ממרום גילם, המצליחים לזכור את יציאת מצרים כאשר השכל מפסיק לעבוד בידעם קטנותו ודלותו, לא יצליחו כאשר רגש גדול כימות המשיח יפציע, וכאן בדיוק מגיע ליל הסדר ונותן להם חויה לא פחות חזקה שתצרוב להם את זכרון העבדות (ולא את חויתה) גם לימות המשיח.

כנגד ארבעה בנים¹. התורה דיברה כנגד ארבעה בנים, כיון שכולם צריכים לחוות את יציאת מצרים באופן שיתיישב להם על הלב (או שינער להם את הלב, אך מכל מקום, יתיחס אל לבם), כדי שתהיה חויה זו הכי חזקה ועוצמתית על מנת להנכיח את יציאת מצרים, כנ"ל.

החכם מתיחס לדברים שאנו עושים בערב זה כדברים שניתנו על ידי "ה' אלהינו". לעומתו, הרשע מתיחס אליהם כ"עבודה הזאת לכם". ההבדל בין חכם לרשע הוא בשאלת היחס לה' אלהינו. החכם מבין מה אנו עושים פה, אך הוא קושר אותם לאלהינו. כל דבר שאנו עושים קשור לאלהינו, מתוקף היותנו עבדיו, וזו נקודת המוצא, כך מבין החכם וכך נכון להבין, ויותר עמוק, אין זו רק נקודת המוצא, אלא זו גם הנקודה הסופית, אליה הכל פונה ואליה אנו פונים גם עתה, בליל הסדר, להדגיש את היותנו עבדיו ומכוח כך מלכים, וממילא, כפי שהבין החכם, אין המעשים הללו עבודה, כי אם עדות, חוקים ומשפטים, כפי שמלך לא עובד, אך הוא בהחלט מקדם את החוק ואת המשפט בעולם.

לעומתו, הרשע לא מבין מה אנו עושים, ולכן הוא מיחס את העבודה הזו לנו. הוא לא מבין שאנחנו עבדים שהם מלכים, אלא הוא סובר שאנו סתם מלכים, ולכן נקהה את שיניו כפי שעושים לעבד, כיון שעבד שהוא מלך שלא מכיר בעבדותו איננו מלך, אלא סתם עבד.

התם ניטרלי, הוא לא כרשע. הוא פתוח להיות עבד. הוא אמנם לא עבד בפועל, אך הוא יכול להיות עבד, בשונה מהרשע, שחושב שהוא מלך, וממילא לא יכול להיות עבד. לכן אנו מסבירים לו "כי בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים", אנו עבדי ה', וממילא אנו מלכים. שאינו יודע לשאול הוא כמותו, הוא ניטרלי, אלא שהוא בכלל לא מתענין בכל ההתרחשות, לכן צריך לפנות אליו באופן המפיג את הניטרליות ומדגיש את מקומו של ה' בסיפור, אך לא כופה עליו את ההתרחשות, "בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים", ולא כולל גם אותו, שמא יקום וילך, הרי הוא לא רואה את עצמו חלק מההתרחשות (אף שהוא ניטרלי, כאמור).

יכול מראש חודש. אנו מדגישים שרק בשעה שמצרה ומרור מונחים לפנינו אנו יכולים לעשות זאת, כיון שכל ענינו של הלילה הוא הזכרון הנולד מהחויה המוחשית.

מתחלה עובדי עבודה זרה. העבדות גוררת שתי צרות. האחת, עבודה זרה. אנו בטלים למצרים בהיותנו עבדיהם, וכיון שאנו בטלים אליהם, אנו עובדים עבודה זרה כמותם. אלא שה' כרת עם אברהם ברית. אברהם שכונה "אברהם עבדי", שהתמסר באופן המלא לה' יתעלה, הפך בזכות עבדותו למלך-שותף עם ה', קיבל את ארץ ישראל ועם רב כחול הים. אברהם היה עבד שהוא מלך. ומתוך אותה ברית שעמדה לאבותינו ולנו, אנו ניצלים כל פעם מחדש, כעבדים שהם מלכים, כאבינו אברהם. אותה ברית מצילה אותנו מהעבודה הזרה, כיון שאותה ברית אומרת שבדנ"א שלנו אנו לעולם לא יכולים לבגוד בה' ולבטל את בריתנו איתו, וקל וחומר שלא ללכת אחרי אלהים אחרים.

צא ולמד. הצרה השנייה אותה גוררת העבדות, היא האיום הגשמי, סכנת החיים שלנו. וכאן דוקא יעקב אבינו, שלא ירד למצרים כדי להשתקע בה חלילה, ושמר אמונים לארצו של ה', לא רק לברית הרוחנית עם ה' כאברהם, אלא גם לברית הגשמית עם ה' המתבטאת בישיבת הארץ, הוא זה שבזכותו אנו ניצלים.

רבן גמליאל היה אומר. כאן אנו מסכמים את החלק השני של ההגדה, את הרקע להיותנו עבדים שהם מלכים, מה שמתבטא בפסח, המבטא את החירות בכך שהתרנו לעצמנו לשחוט את אלהי מצרים, במצה ובמרור המבטאים את העוני ואת הסבל. לפיכך אנחנו חייבים להודות ולהלל לשמו הגדול, שלא רק הפך את עבדי פרעה לעבדיו, אלא הצליח להפוך את עבדיו למלכים, דוקא מתוך היותם עבדיו.

שלחן ערוך

וכל האמור לעיל, הוא סיבה לחגיגה גדולה, לסעודת מלכים.

צפון

כאן אנו עוברים לחלק השלישי והאחרון של ההגדה, שעניינו לחזור שוב אל העבדות, כדי לחוותה שוב. אל לנו לצאת מהלילה הזה בתחושת חירות, בתחושת מלכות, כיון שכאמור, כל ענינו הוא לחוות שוב את העבדות כדי לזכרה. לכן אנו חוזרים שוב אל המצה.

ברך-הלל-נרצה

מתוך כל המהלך הזה, אנו מברכים שוב את ה', לא רק על עצם המעבר מעבדות לחירות, למלכות, המבוטא בהלל אלא על תוצאותיו, על החיים הרגילים שלנו, המבוטאים בברכת המזון. בברכת המזון הפשוטה והרגילה, אנו ממשיכים את האורות הגדולים הללו של ליל הסדר אל החיים שלנו, ובמהרה בימינו, אל החיים שלנו במובנם המלא, אל בית המקדש.

הערות שוליים

1. אם מעיינים בארבעת הבנים, אפשר בנקל לחלק בין החכם והתם, לרשע ולשאינו יודע לשאול. החכם שואל מה העדות והחקים והמשפטים, והתם שואל מה זאת, שניהם שואלים שאלות לגיטימיות. הרשע שואל מה העבודה הזאת לכם, לכם ולא לו, שאלה לא לגיטימית, ושאינו יודע לשאול כלל לא שואל, ואפשר להבין שגם זו התנהלות נכונה מצד השאלה, הרשע בגלל ההתרסה שבשאלה, ושאינו יודע לשאול בחוסר העניין שבחוסר השאלה. כמו כן, גם הרשע וגם שאינו יודע לשאול נענים בפסוק: "בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים". אם כן, אפשר לומר שהחכם והתם הם חטיבה אחת, והרשע ושאינו יודע לשאול הם חטיבה שנייה.

   התם שואל מה זאת. זו אמנם שאלה לגיטימית, אך משמע מדבריו שהוא לא מבין שלפנינו אירוע מיוחד. הוא שואל מה זאת, בלי להכניס את שמו של ה', או בכלל לציין שיש כאן פרקטיקה ייחודית (מה שכן נמצא גם אצל החכם וגם אצל הרשע). אנו מחדדים לו כי לא סתם הוציאנו ה' ממצרים, כי אם "בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים". זהו עיקר ענינו של ליל הסדר – להפוך את סיפור יציאתנו ממצרים, השייך לספרי ההיסטוריה, לסיפור שבח ה' על הוצאתנו ממצרים, השייך להגדה שלפסח.

   לחכם אנו נדרשים לענות בהלכות הפסח, אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן. ולכאורה קשה ביותר: באיזה מובן יש כאן סיפור יציאת מצרים, מהותו של ליל הסדר? אך אולי זהו בדיוק העניין. מהותו של ליל הסדר היא לא סיפור יציאת מצרים בפה, זהו עניינם של כל ערב ובוקר, במצות זכירת יציאת מצרים. מהותו של ליל הסדר היא חוית יציאת מצרים, וחוית יציאת מצרים היא החויה המלאה. החכם כל כך חכם שהוא לא רק שואל שאלות לגיטימיות כתם, אלא הוא חווה את יציאת מצרים בידיו, ברגליו, בעיניו ובבלוטות הטעם שעל לשונו. הוא שואל מלכתחילה אודות העדות, החקים והמשפטים, כיון שאת הסיפור עצמו הוא מכיר, כעת הוא רוצה ליישמו, לתרגלו, לעשותו בפיו ובלבבו.

   ↩