לבדו, כי לעולם חסדו לסעודת הבעשט

לבדו, כי לעולם חסדו

לסעודת הבעש"ט בשביעי של פסח

זיו חן זצ''ל

לעושה נפלאות גדולות לבדו, כי לעולם חסדו.

מה ההבדל המהותי בין ראשון של פסח לשביעי של פסח? בראשון של פסח אנחנו מציינים את עצם השגחת ה' עלינו. מה אנחנו עושים באשר לזה? אנחנו מודים לה', מספרים על ניסיו הגדולים, אוכלים מאכלים המבטאים את זה, אך כאן אנו מסיימים. אנחנו עושים מעשים רגילים לחלוטין. כל השנה אנחנו מודים, מספרים ואוכלים. לעומת זאת, בשביעי של פסח אנחנו שרים. לא רק בקריעת ים סוף שרנו, "אז ישיר משה", ישיר לעתיד לבוא ולכל הדורות. כל השירות יוצאות מאותה שירה פנימית שיצאה מלבו של משה באותו יום קדוש.

מהי שירה? כל התורה נקראת שירה, "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת", אין הכוונה שהתורה יושבת על איזשהו מקום רוחני, כשם ששירה יושבת על איזשהו מקום רוחני, לא ולא! התורה והשירה אחת הן, ממש, עד כדי כך שהתורה מכנה את עצמה שירה. עוד דבר מכונה בתורה "השירה הזאת", והוא שירת הים. מתן תורה, בו תינתן השירה הזאת, לא מושתת אלא על שירת הים. תורה היא היכולת לאחד בין סוף לאינסוף, היא הדיבור של האינסוף אל הסוף, הערוץ שנפתח ביניהם, ערוץ שכל כולו פלא, פלא שלא יכול להתבטא אלא על ידי שירה. שירה היא מילים רגילות לחלוטין, אין בהן שום דבר מיוחד, אך משהו בנקודת המבט שלהן, שופך אור על התיאור שהן מספקות, כך שהן מגלות לנו עולם שלם, עולם של סוד, של פלא.

מיהו היחיד שעושה נפלאות בעולם? שיכול לחבר בין האינסוף לסוף? כמובן, היחיד שיכול לעשות זאת הוא האינסוף בעצמו. אותו חיבור, אותה אחדות, אותו ערוץ פלאי, הוא יזמת האינסוף, החושף כי הוא כולל בתוכו את אותו סוף, בחיבור מלא. הוא לבדו עושה נפלאות, הוא לבדו זה שיכול לגלות זאת. אלא שהקומה שנוספת בשירת הים, קומה ששינתה את פני המציאות לנצח, היא שירת משה אל ה'. מתברר שאותה תורה, תורת ה', שהיא "השירה הזאת", כוללת בתוכה גם את שירת הים, את שירת משה, את "תורה דיליה", בהרמוניה כה מוחלטת, עד כדי כך שיש הלימה מוחלטת ביניהן. מתגלה כי זה שהאינסוף כולל בתוכו את הסוף לא משתק-משתיק את הסוף, אלא ההיפך, מגלה בו את היסוד האינסופי שבו, חושף שבאמת הוא שייך בו שייכות יסודית מוחלטת, מה שגורם לו להמשיך את הדיבור הזה מצידו, באופן אותנטי לגמרי. הקשר הזה, בדיוק בשל היותו חד-סטרי, הופך להיות דו-סטרי. הסוף, כאשר הוא נפתח לכך שהוא נכלל באינסוף, הופך את עצמו לגורם עצמאי בדרכו, ולשייך באותו אינסוף שייכות שלא מצמצמת אותו, אלא מרחיבה אותו.

לפי האגדה, הבעש"ט ניצל בכמה וכמה ניסים באותו חג פסח באינסטנבול, ורבות הגרסות, אך אך מיוחדת היא הגרסה לפיה הוא ניצל על ידי ניגונו המפורסם למילים הללו, "לעושה נפלאות גדולות לבדו, כי לעולם חסדו". הבעש"ט עשה נס, ואיך הוא עשה את אותו נס? על ידי זה שהוא הודה בכך שה' הוא היחיד שעושה ניסים. אותו אחד, יחיד ומיוחד שעושה נפלאות גדולות לבדו, הוא זה שלעולם, מלשון העלם, סוף, צמצום, חסדו, הפורץ את הגבולות הללו ויוצר אותה תקשורת בינו לאינסוף. ברגע שהסוף מבין כי אותו פלא אפשרי רק לבדו, הוא פותח בתוכו את היכולת לעשות נפלאות בעצמו, לא בנפרד מחסדו של האינסוף, אלא מתוכו, בדרך המיוחדת של הסוף.