לקונה עבדיו בדין

לקונה עבדיו בדין

לראש השנה וליום הולדת

ראש השנה. לכאורה, יש בכך קושיה גדולה: מובן מה יש לציין בסופה של שנה – חלפה תקופה, ובסך הכל התקדמנו, התקרבנו, השגנו, נפתחנו, עשינו משהו. לעומת זאת, מאוד לא מובן מה יש לציין בתחילתה, הרי הלא-ידוע לפנינו, יתכן שהוא יהיה טוב אך באותה מידה יתכנן שהוא יהיה רע. יותר מהותית, אם הלא-ידוע לפנינו, מה אנו בכלל יכולים לציין? על מה חלה חגיגתנו?

בספר בראשית (א) מתוארת בריאת האדם. ננסה להציג איזושהי קריאה בפרשייה זו, קריאה שתוכל אולי להציע תשובה לשאלתנו.

(כו) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לא בשל סיבה ספציפית נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ אברא יצור ואשתף אותו ביכולותיי, בכישוריי, ובמובן מסוים, במהותי וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ בדומה לי: (כז) וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם אין זה חסד חד-פעמי, אלא זהו חסד נצחי, ולכן הוא מקבל את הכלים להתגשם עד אינסוף: (כח) וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים גם כאן, לא בשל סיבה ספציפית וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ אני לא רק נותן לכם את האפשרות להפוך את החסד הזה לאינסופי, אני גם מצווה עליכם לעשות זאת: (כט) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וְאֶת כָּל הָעֵץ אֲשֶׁר בּוֹ פְרִי עֵץ זֹרֵעַ זָרַע לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה כדי שתוכלו להמשיך לחיות, אין לי שום אינטרס במות המת, ההיפך, אני רוצה שכולכם תחיו כמה שיותר: (ל) וּלְכָל חַיַּת הָאָרֶץ וּלְכָל עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל רוֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר בּוֹ נֶפֶשׁ חַיָּה אֶת כָּל יֶרֶק עֵשֶׂב לְאָכְלָה וַיְהִי כֵן אני גם דאגתי שכך יהיה:

מדוע לציין את תחילת השנה? השאלה הזו תלויה בשאלה מדוע להתחיל בכלל את השנה. האם יש לכך סיבה? אפשר שלפי קריאתנו בפרשייה, אין סיבה ספציפית. נטייתו של אלהים היא לטוב. אלהים לא צריך שום מניע כדי לברוא ולתת ולהעניק. אמנם בבריאת האדם אנו מוצאים קומה נוספת, לפי קריאתנו: הוא לא מוכן רק לתת ללא שום סיבה, הוא מוכן גם להתמסר לגמרי ללא שום סיבה, להעניק חסד נצחי. אין זה מעשה חסד, זוהי מגמת חסד. כל תנועתו היא רק לחסד. מדוע? כיוון שהטוב העליון כל כך מוחלט בטובו שהוא כלל לא רואה פער בינו למוטביו, הוא מתאחד עמם, הוא משתף אותם במהותו, במובן מסוים, הוא נפתח אליהם ופותח אותם אליו.

האדם נדרש להתנהג בהתאם. הוא נדרש להכשיר את עצמו עוד ועוד לנוכחות האלהית בחייו. נציע שזאת הסיבה מדוע אלהים, שהוא שם הקשור למידת הדין, הוא דווקא השם המופיע בפרשייתנו. האדם נתבע לחיות חיי חסד לזולתו ולעצמו. הוא אחראי לתת, להיפתח, להעניק, וכן להתמסר. הוא, במובן מסוים, כמו אלהיו. אלהים קונה עבדיו בדין, הוא מצד אחד, רוכש אותנו, אנו חלק ממנו כיוון שהוא לא מפסיק להעניק לנו מטובו, מאפשר, נותן, נפתח, לקונה עבדיו, ומצד שני, תובע מאיתנו, קורא לנו, להמשיך כך את העולם, בהיותנו חלק ממנו. זה מה שאנו חוגגים בראש השנה וביום הולדת.