היום הטהור

היום הטהור

ליום הכפורים

במשנה ביומא (ו, ב) אנו למדים:

והכהנים והעם העומדים בעזרה כשהיו שומעים שם המפורש שהוא יוצא מפי כהן גדול היו כורעים ומשתחוים ונופלים על פניהם ואומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.

יובנו הדברים על פי הזהר בפרשת בשלח (נז.):

כתיב (תהלים קמה) קרוב יי' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת, מאי באמת, כמה דאוקימנא (מיכה ז) תתן אמת ליעקב דידע ליחדא שמא קדישא בצלותיה (נ"א בעלמא) כדקא יאות, ודא פולחנא דמלכא (נ"א דשמא) קדישא, ומאן דידע ליחדא שמא קדישא כדקא יאות, אוקים אומא יחידא בעלמא דכתיב (שמואל ב ז) ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ, ועל דא אוקימנא כל כהן דלא ידע ליחדא שמא קדישא כדקא יאות לאו פולחניה פולחנא, דהא כלא ביה תליא פולחנא עלאה ופולחנא תתאה, ובעי לכוונא לבא ורעותא בגין דיתברכון עלאי ותתאי, כתיב (ישעיה א) כי תבאו לראות פני, כל בר נש דאתי ליחדא שמא קדישא ולא אתכוון ביה בלבא ורעותא ודחילו בגין דיתברכון ביה עלאי ותתאי רמאן ליה צלותיה לבר וכלא מכריזי עליה לביש.

יש בחינת יחוד השם, שהוא מבטא את היראה ואת הריחוק, שאמנם קורא ליחוד בינינו לה' אך רק מכוון לכך, לא עושה זאת. לחילופין, בחינת כוונת הלב מבטאת את האהבה ואת הקרבה, את הרצון להגיע ולנגוע. ננסה לקחת דברים אלו ליום הכפורים.

ביום הכפורים הכהן הגדול נכנס לקדשי הקדשים. פעולה זו בודאי דורשת ממנו יראה גדולה המובילה לרתיעה, אך היא נובעת בבסיסה מאהבה הפועלת השתוקקות, זו המעוררת אצלו מלכתחילה את הרצון להיכנס. ביום הכפורים על הכהן הגדול לייחד את שמו יתעלה, וגם לרצות להתאחד עמו; ביום הכפורים על הכהן הגדול לא לראות סתירה בין המרחק לקרבה; ביום הכפורים הכהן הגדול נכנס ויוצא, יוצא ונכנס. הוא לא טוען לבעלות על קודש הקדשים, אך הוא גם לא זר לו.

יראה ואהבה משולבות אלו יכולות להביא לברכת העליונים והתחתונים. העליונים לא יכולים להתברך ללא המרחק, כיוון שאם הם לא רחוקים מה', הם חלק ממנו, ובכך הם לא מבורכים אלא בטלים. התחתונים לא יכולים להתברך ללא הקרבה, כיוון שאם הם לא קרובים לה', הם לא מבורכים אלא מנותקים. יראה ואהבה משולבות אלו יכולות להביא גם להקמת האומה, אותה אומה שהיא שליחתו של ה' (מה שמעיד על קרבה ומצריך אותה), אך בעולם הזה (מה שמעיד על ריחוק ומצריך אותו).

המשנה האחרונה ביומא (ח, ט), המשנה המתארת את גמר התהליך, את היעד של כל היום הקדוש, מלמדת אותנו כך בשם רבי עקיבא:

אמר רבי עקיבא אשריכם ישראל לפני מי אתם מיטהרין מי מטהר אתכם אביכם שבשמים שנאמר (יחזקאל ל"ו) וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם ואומר (ירמיה י"ז) מקוה ישראל ה' מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל.

ביום זה אין ה' נבדל מאיתנו, הוא לא נפרד, הוא רחוק. אנחנו על אותו ספקטרום. קדושה היא נבדלות, אך ביום הכפורים אין זה העניין. ביום הכפורים העניין הוא בטהרה, בנקיות. מעצם היותנו שרויים בעולם הזה אנו לא טהורים לחלוטין, אך אם ה' יחליט לערות עלינו מים ממרום, נוכל להיטהר באופן יחסי. מקוה ישראל ה'. ביום הכפורים אנו אומרים את השם המפורש, אך משתחוים. ביום הכפורים אנו נטהרים, אך לא מתאחדים. ביום הכפורים אנחנו נכנסים, ומיד אחר כך יוצאים.

יתכן שהדברים יכולים להסביר לנו את כל המהלך מראש חודש אלול ועד יום הכפורים. אלול הוא ראשי תיבות אני לדודי ודודי לי, מצב של קרבה גמורה, אנו מתנהגים כאילו התאחדנו עם ה'. קרבה זו מובילה למחילת עוונות חסרת פרופורציות. אמנם הקרבה הגמורה הזו מתישהו מתחילה להישחק, כיוון שבסופו של דבר, משמעותה מחיקת הזהויות האישיות של כל אחד מהצדדים, ועד שלא תהיה התאחדות מלאה, כל צד זקוק למימוש הזהות האישית שלו. זהו ראש השנה, יום המלכת ה', היום בו ה' ממליך את עצמו עלינו (דינא קשיא) ולאחר מכן אנו ממליכים אותו על עצמנו (דינא רפיא), כלומר, היום בו מתבטא הריחוק.

כעת אנחנו מצד אחד, מכירים אחד בשני, כל צד מבין שעליו להכיל את מימוש הזהות האישית של הצד השני, ומצד שני, מעוניינים בקרבה, אף שהיא מובילה לויתורים. עשרת ימי תשובה מכוונים לנקודה הזו. כך כותב השלחן ערוך באורח חיים (תרג, א):

אף מי שאינו נזהר מפת של כותים, בעשרת ימי תשובה צריך ליזהר.

בעשרת ימי תשובה אנחנו מחמירים יותר, מתקרבים יותר, מוכנים להתמסר יותר, עד שביום הכפורים אנחנו מגיעים להתמסרות הטוטאלית, אך לא התמסרות טוטאלית שבה אנחנו עוקדים את עצמנו, אלא מוכנים לותר על עצמנו. כאן מגיעה אותה כפרה אלהית ויורדת עלינו בויתור ענק על שורת הדין, אך אין זה ללא שום ויתור מצידנו, אלא אנו צמים ומתענים ועובדים ומתודים, אך אין זה מתוך פעולה חיובית של התמסרות, אלא מתוך שביתה (כדקדוק המפורסם ברמב"ם בספר המצוות ובהלכות שביתת עשור). ביום הכפורים אנו חווים את המדרגה הזו ובסוכות אנו חוגגים אותה – היציאה מן הבית שלנו, הויתור על הטומאה שמסביבנו, לא כדי לחיות במרחב של ה', אלא כדי ליצור מרחב טהור אליו יוכל ה' להיכנס תוך ויתור על מרחבו הטבעי הקדוש שלו.

זו הטהרה. הטהרה איננה קדושה או התקדשות, היא לא חותרת למעלה. כונת הלב מובילה ליחוד השם, האהבה מהולה ביראה. הטהרה היא בסך הכל ויתור על כל מה שמסביבנו שאיננו מסביבו. אנחנו נשארים במרחב שלנו, אך יותר נקיים. הכהן הגדול יכול להיכנס לקודש הקדשים כיוון שהוא לא טמא, אך הוא לא יכול לשהות שם יותר מדי כיוון שהוא לא קדוש, אלא רק לא טמא, רק טהור. אין יום הכפורים היום הקדוש, כי אם היום הטהור.