וְהָיָה לָךְ ה_ לְאוֹר עוֹלָם לעשירי בטבת

לק"י

י טבת ה'תשעז

וְהָיָה לָךְ ה' לְאוֹר עוֹלָם

לעשירי בטבת

השולחן ערוך (תקפ, ב) כותב על אירועי שמיני בטבת ותשיעי בטבת:

בשמונה בטבת בימי תלמי המלך והיה חשך בעולם שלשה ימים; ובט' בו לא נודע איזו היא הצרה שאירע בו.

בעשירי בטבת ידוע לנו על כך שהחל המצור. נעמוד על רצף האירועים, ואף על פי שהאירועים קרו בהפרש של מאות שנים, עדיין יש מקום לדברינו.

בשמיני בטבת נכתבה התורה יוונית. התורה שהיא אינסופית, התורה שהיא סדר העולם וזו המכתיבה את המציאות, הוגבלה בן רגע על ידי כמה מתרגמים. כאשר מתרגמים משפט אחד משפה אחת לשפה אחרת מאבדים את המשמעות הייחודית לאותה שפה, וקל וחומר כאשר מתרגמים את התורה משפתו של ה' יתברך לשפת האדם. ניתן אפילו לדייק מלשון השולחן ערוך, "נכתבה התורה יונית", ולא "תורגמה התורה ליוונית", שאין זה בכלל תורה. תורה זו לא תורגמה, אלא מעין נכתבה מחדש, כאילו לא נכתבה מעולם, כיוון שתורה שאינה תורת האל, אינה תורה כלל.

בתשיעי בטבת לא נודע איזו צרה אירעה בו. הדברים מהותיים ליום שלאחרי השחתת אלוהיותה של התורה – חושך. ה' הוא מקור האור בעולם, ולאחר בריאת העולם, מלבד גיחות של נבואות או של ניסים, ה' מתגלה בדרך נסתרת בעולם. הדבר היחיד המאיר באופן מתמיד את העולם באור ה', הוא התורה. תורה אור. וממילא באין תורה, יחשך העולם.

נדייק יותר. מה שמאפיין חושך הוא ההעדר המוחלט שבו, הוואקום המלא אותו הוא יוצר, ואין הגדרה נכונה יותר לעולם ללא תורה, כיוון שתורה היא בחינת יש, שהיא מייצגת את האמת האובייקטיבית, את אלוהים, את הדבר היחיד שלא כולל שום חיסרון וממילא הוא היחיד שיש לו בחינת יש אותנטית לחלוטין. באין תורה, אין כלום.

או אז, בעשירי בטבת, החל המצור על ירושלים. ירושלים היא בחינת אור, וכך מלמד הנביא ישעיה (ס, א-ג):

קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ וּכְבוֹד ה' עָלַיִךְ זָרָח. כִּי הִנֵּה הַחֹשֶׁךְ יְכַסֶּה אֶרֶץ וַעֲרָפֶל לְאֻמִּים וְעָלַיִךְ יִזְרַח ה' וּכְבוֹדוֹ עָלַיִךְ יֵרָאֶה. וְהָלְכוּ גוֹיִם לְאוֹרֵךְ וּמְלָכִים לְנֹגַהּ זַרְחֵךְ.

גאולת ירושלים מתבטאת באור, ומהותית, ירושלים מייצגת את התורה, "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים", כיוון ששתיהן מקור האור בעולם, אלא שמצב האור בירושלים תלוי במעשי ישראל, ואילו התורה תמיד מאירה (אלא שכאשר היא תורגמה מנעו בני האדם את עצמם מאורה, ועל דא קא בכינן). תוצאת האור היא הארת העולם כולו, והלכו גוים לאורך.

כאשר החל המצור, בעצם צרו האומות מסביב לאורה של ירושלים. מצור הוא בחינת הגבלה, כיוון שהוא תוחם משהו. בכך שצרו האומות על ירושלים, מובן שהם לא רואים בה משהו מיוחד. הם לא רואים בה איזשהו אור, הם רואים בה חושך מוחלט, ולכן הם עושים זאת. במובן הזה, עשירי בטבת הוא היום שבו חוסר האור הורגש בקרב האומות, וזו הסיבה מדוע אנו בוכים. איננו בוכים בעשירי בטבת על מצבנו הלאומי, אלא כך שהאנושות לא רואה את האור. ואז בגאולה, במהרה בימינו, יגיע המשך דברי הנביא ישעיה (שם יט):

וְהָיָה לָךְ ה' לְאוֹר עוֹלָם.

ה' לא יהיה לנו לאור בסתם. הוא יהיה לנו לאור עולם, לאור אוניברסלי, אור הרואה את כלל האנושות ומרחיב את דעתה. אור עולם.