משל למטרונא לעשרה בטבת

משל למטרונא

לעשרה בטבת

"משל למטרונא שהיו לה שלשה שושבינין…" ראשית נביא את המשל המלא (ילקוט שמעוני דברים תתא):

איכה אשא לבדי, משל למטרונא שהיו לה שלשה שושבינין אחד ראה אותה בשלותה ואחד ראה אותה בפחזה ואחד ראה אותה בנוולה, כך משה ראה את ישראל בשלותן ואמר איכה אשא לבדי, ישעיה ראה אותן בפחזן ואמר איכה היתה לזונה, ירמיה ראה אותן בנוולן ואמר איכה ישבה בדד.

כיצד הרב יגש למשל זה? במשל זה יש ביקורת חדה מאוד על ההידרדרות ועל המצב האיום אליו עם ישראל הגיע. תוכחה היא מלשון נוכח, תוכחה חייבת להיאמר על ידי אדם חיצוני, שאם לא, איך היא תראה בדיוק את כל המומים ואת כל הפגמים. בדרך כלל קשה לאדם לצאת מעצמו לעמדה החיצונית, הוא חייב אדם אחר שכבר נמצא בעמדה זו כדי שהוא זה שיראה את חסרונותיו, יתריע עליהם ויניע את המוכח לעבודה.

מי הם אלה היכולים להוכיח ישראל? יש אנשים ספציפיים שיכולים להוכיח את ישראל. לא כולם יכולים. זו הנחת היסוד, והיא יוצאת מתוך ההבנה שהדבר אותו אנו מנסים לבקר איננו דבר שטחי ורדוד, שכל מה שהוא עומד לפנינו, אלא הוא כולל בתוכו רבדי עומק כה רבים ומשמעותיים עד כדי כך שבעצם לא ניתן לעמוד על אותו דבר ללא הכרתם. מהם אותם רבדי עומק בישראל? מי שרואה כי יש כאן מערכת של זוג. שושביני הכלה יכולים להוכיחה על ההתדרדרות בקשר עם האדון, כיון שהם מכירים בכך שיש פה מטרונא ואדון, דוד ורעיה, מערכת של נשואין זוגיות איננה דבר שאדם יכול לעמוד עליו מבחוץ, הוא צריך להכיר את הזוג ואת זוגיותם. אדם רואה איש ואשה, והוא לא יכול לדעת, במבט פשוט, האם הם זוג או לא. לעתים רבות הוא יוכל להכיר אם הם אח ואחות, אך הוא לא יוכל להכיר אם הם זוג, כיוון שהקשר ביניהם הוא קשר מסוג אחר מסוג הקשר בין אח לאחות, הוא קשר סגולי, אך אינטימי. רק מי שמבין מה אמור להיות, שבעצם מדובר על קשר עמוק וקרוב, הוא היכול להוכיח ולהזכיר לרעיה ענין זה מתוך רצון להשיבה אל דרך הישר רק הוא, זה שמבין שמדובר בקשר עמוק וקרוב, יכול לשכנע אותה, רק הוא יכול להדהד את זה בה, כיוון שכל דבר אחר לא מושך אותה, הלא לכן היא עזבה – היא כבר לא הרגישה את הקשר הזה, היא חשבה שהוא תלוי במעשיה או בתחושותיה. בראשה ובלבה תכנים של אינטימיות, של קרבה, של חיבור, היא מחפשת אותם בכל מיני מקומות, אך היא לא מבינה שהם נמצאים בקרבה פנימה. עשרה בטבת שהוא שיאם של שלושה ימים נוראים שבאו להם לישראל, שמונה בטבת בו נכתבה התורה ביוונית בימי תלמי המלך מה שגרם לחושך שלושה ימים, חוללה הפנימיות, ותשעה בטבת בו שלא ידוע מהי הצרה שאירעה בו, הצרה בו היא הספק, האדישות, כאשר הפנימיות לא מחוללת אלא סתם כבויה, ועשרה בטבת עצמו, שבו החל המצור, שבו הפנימיות התחילה להיסדק. מי שמציע לה קשר מסוג אחר, לא יוכל לגרום לה לחזור, בשונה ממי שמצליח להנכיח בתוכה את הקשר הזה. אם המטרונא לא מצליחה להבין זאת לבדה, יזכיר לה האדון כי עליה לשוב ולהיות רעיה נאמנה על ידי רועיו הנאמנים, או אולי הנקודה שהרב מנסה לחדד כאן היא שבעצם, גם אם זה דרך שליח, מורגש שזה הוא בעצמו, אז נזכה שיתגשם – "ואשיבה שפטיך כבראשנה ויעציך כבתחלה אחרי כן יקרא לך עיר הצדק קריה נאמנה".

(מורנו הר"ב בשיחותיו לימי בין המצרים, עמוד 48)