הפראיות והתרבותיות

הפראיות והתרבותיות

לפרשת תולדות

רבקה הרה, "ויתרצצו הבנים בקרבה, ותלך לדרש את ה'". צדקת זו, כאשר חשה סתירה פנימית, הלכה לדרוש את ה'. אנשים אחרים היו נותנים להתרוצצות לרוצץ את נשמותיהם, ואילו רבקה רואה דווקא בהיקרעות הפנימית ביטוי לאיזו קריאה אלהית.

רבקה הלכה לדרוש את ה', אך לאן הלכה? היכן דורשים את ה'? בעיני רבקה, אדם לא רק הולך עבור דרישת ה', אלא גם הולך לעבר דרישת ה'. אנו מתקדמים לעבר חיים שיש בהם דרישת ה' תמידית. כדי להגיע לכך אנו צריכים לדרוש את ה', אך היעד אליו אנו הולכים אף הוא כולל דרישת ה'. האדם לעולם לא יאבד את הצורך לדרוש את ה', ואדרבה, הוא מתקדם לעבר מקום בו דרישת ה' ממוסדת, והיא מקום בפני עצמו, ואיננו רק מקום שבנוסף למהותו העצמית, דורשים בו את ה'. מה גורם לדרישת ה' התמידית?

ה' עונה לדרישתה שבבטנה שני גויים, ובמעיה שני לאומים. זה לא שיש בתוכה הזדהות לשני כיוונים שונים, ולעתים נמשכת לכאן ולעתים נמשכת לשם, אלא היא תמיד מתרוצצת לאותם שני כיוונים. היא לא מבולבלת, היא נקרעת. דרישת ה' התמידית נובעת מהיות שני כוחות פעילים סותרים באדם.

כיוון אחד בחייה הוא אדמוני, כלו כאדרת שער, איש ידע ציד איש שדה. כיוון שני אוחז בעקב הראשון, איש תם ישב אהלים. כיוון אחד בחייה מאופיין בפראיות, בגסות, לשער רב ולא-מסודר, לחיים בשדה, להרג בעל חיים אחר ואכילתו. כיוון שני אוחז בו, תלוי בו, תמיד בא אחריו, והוא מאופיין בתרבותיות, בחייו במקום היישוב האנושי, בתמימות ובחוסר מחוספסות.

יצחק אוהב את עשו, כי ציד בפיו. יצחק הלך לשוח בשדה, ושם רבקה ראתו לראשונה, שהתעלפה. יצחק הלך להתפלל, והיכן התפלל? במקום להתפלל בבית, במקום היישוב, בעולם הפנים והתרבות, הוא מתפלל בשדה, במקום בו רק בעלי החיים יושבים, בעולם החוץ והפראיות. יצחק שייך לעבודת ה' פראית. בעוד אברהם יושב על אם הדרך ויט אהלו אך מעט כדי להכניס כמה שיותר אורחים, מה שמבטא עבודת ה' תרבותית, יצחק, כשהוא רוצה לעבוד את ה', הולך לשדה, מה שמבטא עבודת ה' פראית. אברהם מדבר עם ה' מביתו, והפעמים היחידות שהוא מדבר עם ה' שלא מביתו, הן ביזמת ה'. יצחק אוהב את עשו, למרות שעשו לא עובד את ה', כיוון שהם שותפים לפראיות, לחיצוניות.

רבקה אוהבת את יעקב, כיוון שהיא שייכת לעבודת ה' התרבותית, כחמיה. כאשר היא רואה את אליעזר עבד אברהם, היא מכניסה אותו לביתה. רבקה כל כך עמוק בעבודת ה' התרבותית, שהיא נופלת מהגמל בראותה עבודת ה' פראית, כעבודתו של יצחק השח בשדה.

כשעשו חוזר מהשדה אל הבית, הוא מגלה בכך איזושהי תנועה מן הפראיות אל התרבותיות. במקביל יעקב זד נזיד, תבשיל המבוסס על ערבוב של כמה מרכיבים שונים, ביניהם בשר, ומגלה בכך תנועה מן התרבותיות אל הפראיות. יעקב מבין שבסופו של דבר, בשונה ממה שחשבה רבקה אמו, לא ניתן להפריד בין הפראיות לתרבותיות. שתי התנועות הללו חבוקות יחדיו באדם. לכן במקום לבחור בדיאלקטיקה כאמו, יעקב בוחר בהרמוניה. מה תוכנה של הרמוניה זו?

אפשר להציע שהרמוניה זו תכלול פראיות בגבולות התרבותיות. יעקב גורם לעשו למכור את הבכורה, כלומר, הוא מבטל את התלות של עצמו בעשו, את היותו תמיד בעקבו של אחיו הגדול והפראי. אמו הבינה שהפראיות והתרבות סותרות זו את זו, והפראיות תמיד תקדם לתרבותיות שמכניעה אותה. יעקב לעומתה בוחר לתת מקום נרחב לפראיות ולתת לה להיות כפי שהיא, מתוך הבנה שבלעדיה התרבותיות לא תוכל להתקיים. אמנם הפראיות חופשייה גם אצל יצחק, אך כל עניינה נובע מתוך התרבותיות ואיננה גורם עצמאי. הבכורה שייכת לתרבותיות, ליעקב, אך היא עצמה מפנה מקום לפראיות להתנהל כפי שהיא.

אך אפשר להציע הצעה אפילו יותר הרמונית. יעקב, בכך שהוא קונה מעשו את הבכורה, בעצם מרוקן אותה מתוכנה, הרי כל תוכנה של הבכורה הוא שהבכור מקבל יותר מעצם זה שהוא הבכור. בכורה מולדת בעצם הגדרתה. יעקב שולל את כל עניין הבכורה. כך ניתן לתרץ קושיה מאוד יסודית על מעשה יעקב: מה בכך שקנית את הבכורה, הרי בסופו של דבר אתה לא הבכור! אין חפצא של בכורה, יש גברא בכור, ולא משנה כמה נזידים יתן יעקב לעשו, יעקב לא יוכל פתאום להיוולד מחדש ראשון. אלא שלפי דברינו, מעשה יעקב מובן מאוד: יעקב כבר לא מחשיב כלל את הבכורה. קניינו את הבכורה לא מבטא את רצונו בה, אלא את חוסר המשמעות שיש לה בעיניו, וממילא הוא יוכל לעשות מעשה כזה שמנוגד מהותית לבכורה.

לפי זה, הפראיות והתרבותיות הרמוניות לא כיוון שאחת שולטת על השנייה אך נותנת לה מקום, אלא כיוון שהן שוות לחלוטין. יעקב כבר לא אוחז בעקב עשו, אך אין זה אומר שעשו אוחז בעקב יעקב. כל אחת מקבלת את מקומה המלא באדם, ובשונה מרבקה, שאצלה העובדה שהיו לה שני כוחות גרמה לסתירה, לדיאלקטיקה, להתרוצצות, אצל יעקב כל כוח נותן לשני להתבטא בתורו, ובכך נוצרת הרמוניה.