שתי_דרכים_בדבקות_לפרשת_וישלח

לק"י

מהי דבקות

בחסידות אומרים שדבקות משמעה לעבוד את ה' בכל רגע ורגע. דבקות במשהו היא להיות כל היום רק בחתירה להגיע לדבר מסוים. יש הרבה אנשים שעובדים את ה'. לכל אחד מהם יש כמות זמן מסוימת בתוך היום בה הוא עובד את ה', אחד עושה את זה שעה ביום, אחד שעתיים, אחד חמש ואחד עשרים שעות. אבל האם אדם יכול לעבוד את ה' באמת כל רגע ורגע מחייו? לא חמש שעות ואפילו לא עשר שעות, אלא עשרים וארבע שעות ביממה?

התשובה היא כן. אבל איך? אדם צריך לעשות עוד הרבה דברים, הוא לא יכול לחיות חיים שלמים רק בעבודת ה'. על כך הרמב"ם בפרק ה בשמונה פרקים כותב:

זה הוא אשר דרש ממנו יתעלה שנכוון אליו, באומרו: (דברים ו, ה) "ואהבת את ה' א-להיך בכל לבבך ובכל נפשך", רצונו לומר: בכל חלקי נפשך, שתשים תכלית כל חלק ממנה תכלית אחת, והיא: לאהבה את ה'… וכבר כללו החכמים עליהם השלום זה הענין כולו… והוא אומרם בציווייהם: "וכל מעשיך יהיו לשם שמים".

הרמב"ם כותב כי התכלית העליונה של האדם היא שכל מעשה שהוא עושה שיהיה לשם שמיים ולשם אהבת ה'. אפשר לומר שכך אפשר לחיות חיים שלמים של עבודת ה'. אם אדם מחבר את כל חלקי החיים שלו לה', אז הוא עובד את ה' בכל רגע ורגע.

אבל עדיין יש בעיה – בסופו של דבר, גם אם אדם עובד את ה' בכל רגע ורגע, מצד הדבקות, בסופו של דבר ישנם מעשים שאדם עושה והוא מרגיש שהוא דבק בה' בעזרת יותר, ויש מעשים שפחות מחברים אותו לה', לפי הבנתו.

נראה לי שאפשר למצוא לבעיה הזו שני פתרונות בפסקה מאוד מוכרת של הרב קוק במוסר אביך (ב, ב):

בכל דרכיך דעהו, צריך לבקש את הקכ"ה בתוך הדרכים שהוא מתנהג בהם. כשהוא עוסק בתפלה אז יבקש את הקב"ה בהבנת עניני תפלתו וכונה רצוי' באמונת הלב באותם הענינים של תפלתו. ולא יבקש את הידיעה בשעה ההיא בענינים אחרים, כי כיון שהוא עוסק בעבודה זו הקב"ה כביכול שורה מצדו בזו העבודה דוקא ובה ימצאנה ולא במ"א. וכשהוא עוסק בתורה ידע שימצא את הקב"ה בהיותו מעמיק ומעיין להבין דבר על בריו ולזכור ולשנן היטיב, ובוה הוא יודע אותו ית' בתורתו ולא באופן אחר, כי בשעה זו הוא מתגלה בעבודה זו. וכן בהיותו עסוק בגמ"ח להיטיב לחברו, אז יבקש את הקב"ה רק בהעמקת עצה איך להיטיב לו טובה גדולה הגונה וקימת.

הרב קוק אומר שצריך לבקש את ה' בכל אחת מהדרכים שהאדם מתנהג בהן בעולם. יש לשים לב! הוא לא מדבר רק על עבודה, הוא מדבר על בקשת ה' בכל דרך. נראה שאדם לא צריך להיכנס לעבודת הדבקות רק כמשימה המוטלת עליו, אלא גם כחיפוש שלו את ה'. הוא לא עובד את ה' דרך עולם החול רק כי ה' ציווה אותו, אלא גם כי זו הדרך לחפש את ה', וממילא כל חיבור שלו לעולם החול ירגש אותו ויקרב אותו לה'. כאשר אדם רוצה לחוות דבקות, אל לו ללכת למקומות מהם ה' רחוק לכאורה כיוון שכך ה' ציווה, אלא כי כך חווים דבקות.

ממשיך הרב קוק:

כשאדם פועל איזה דבר של שלימות, בין במחשבה בין במעשה, צריך לשמח בחלקו ולא ירדוף אז אחר דבר אחר, כי כל העולם כולו מתקפל לפניו אז דוקא בפרט זה.

כאשר אדם עושה את הדבר הנכון לאותו רגע, הוא עושה את הדבר הכי חשוב ואת המעשה שה' הכי רוצה שהוא יעשה. לא יכולה להיות דבקות יותר גדולה מהמקום הזה, באותו רגע, וממילא לא משנה מהו אותו מעשה נכון – ה' נמצא בו יותר מבכל מעשה אחר.

שבת שלום ושכוייח עצום לכל המארגנים!