בירור לפרשת מקץ ולחנוכה

לק"י

כה כסלו ה'תשעז

בירור לפרשת מקץ ולחנוכה

מי השילוח (ד"ה ויהי מקץ שנתיים ימים) מסביר שאותן שנתיים אחרונות של יוסף בבית הסוהר באו לו כיוון שציער את עצמו (ואסור לאדם לצער את עצמו) ואת בנימין בכך שחטא, שנה כנגד כל אחד, לאחר עשר השנים שהן כנגד החטא בו הוא ציער את אחיו.

מהו אותו חטא? חברי היקר נתאי וולף נ"י מציע שזו הוצאת דיבתם רעה באוזני יעקב אביהם. ומתי ציער הוא את בנימין? נתאי מסביר שזה מעצם חוסר היותו בבית, שכן בנימין הוא האח הקטן בפער גדול למדי משאר האחים, הבן היחיד של רחל, וממילא חוסר נוכחותו של יוסף בוודאי ציערה אותו באופן ניכר.

וכאן נשאלת השאלה: איך ייתכן שיוסף ייענש על ידי ישיבה בבית הסוהר, אם כל הישיבה בבית הסוהר נגרמה לו דווקא בשל נאמנותו לה' ולציווייו, שהרי כל ישיבתו שם באה לו בשל סירובו העיקש לשכב עם אשת פוטיפר להיות עמה?

אפשר להציע שהדברים נובעים מתוך יסוד המופיע פעמים רבות אצל רבנו מי השילוח (עיין לדוגמה בדברי רבנו בפרשת כי תצא על בן סורר ומורה ובפרשת בראשית ד"ה ויצו ה' אלוהים), לפיו רצון ה' מתגלה בכל פרט ופרט מהמציאות, וגם מעשים שנעשים לכאורה בלי קשר אליו מכילים את המגמה האלוהית, ואפילו מעשים שנעשים כנגד ה' כביכול, הם בעצם חלק מהמגמה האלוהית. במובן הזה, רבנו יותר דטרמיניסט מדטרמיניסט – כר ייתכן שלפי זה, רבנו סובר שיוסף היה צריך להתגבר על יצרו ולא לשכב עם אשת פוטיפר, על מנת לרדת לבית הסוהר ולשלם על חטאו. וזה גם הפשט במה שיוסף יאמר לאחיו לכשיגיעו אליו ויצטערו על חטאיהם – "ואלוהים חשבה לטובה", אומר בדיוק שאת הכל ה' עשה ולכל הוא גרם.

נראה שהדברים קשורים מאוד לשבת חנוכה, אותה אנו פוגשים בצמידות לפרשת מקץ. חנוכה הוא החג של גילוי רצון ה' מהדברים שלכאורה מתנגדים לו. מאז חורבן בית ראשון לא הייתה ממלכה יהודית בארץ ישראל וחיינו עם זה בשלום ובהשלמה. היוונים שנאבקו איתנו, היו בעצם שלוחי דרחמנא על מנת לנער אותנו ולהביא לתקומת מלכות יהודית. אותם מתיוונים פוטנציאליים חיו בקרב עם ישראל שנים רבות, ולאף אחד לא הייתה עם זה בעיה. הבירור עליו מדבר מי השילוח בהקשר של יוסף, נכון גם לגבי חנוכה. המשבר הביא בסופו של דבר לבירור הנקודות הרעות הללו מאומתנו. אזי נתברר כי בעצם הכל היה רצון ה'.

כך גם ניתן להסביר תהליך מסוים המופיע בפסוקי ההלל (תהלים קיח, כא-כד), אשר גם אותם אנו קוראים בחנוכה:

אוֹדְךָ כִּי עֲנִיתָנִי וַתְּהִי לִי לִישׁוּעָה. אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה. מֵאֵת ה' הָיְתָה זֹּאת הִיא נִפְלָאת בְּעֵינֵינוּ. זֶה הַיּוֹם עָשָׂה ה' נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בוֹ.

המשורר מודה לה' על כך שענה לו והיה לו לישועה. לאחר מכן, מציין המשורר כי במבט לאחור הוא מבין שהכל היה חלק ממגמה אלוהית, ואפילו הדברים שנתפסים לא חשובים, כמו אותה אבן שמאסו בה הבונים, בסופו של דבר גורמים לישועה והופכים להיות האבן הנמצאת בראש פינה, כלומר, בפינת הקיר העליונה, המקום בו כולם רואים אותה (על פי ביאורו של הרב שטיינזלץ אשר בתהלים שבמהדורת קורן).

לאחר מכן, בצעד מפתיע, אומר שכל התהליך היה מאת ה' והוא נפלא בעיניו. תמוה ביותר! הרגע המשורר הבין את התהליך, אמנם רק באופן רטרוספקטיבי, אך סוף סוף הוא הבין, וכעת הוא אומר שהתהליך נפלא בעיניו. איך שני הדברים מתיישבים?

נראה שהדברים שאובים מתוך העיקרון שלנו ומחדדים אותו באופן משמעותי. האדם כה חסר משמעות, כה נטול אג'נדה או יוזמה וכל מה שיעשה יהיה רצון ה', עד כדי כך שגם כאשר הוא מודה לה' על אירוע טוב שאירע לו, הוא יודע שהוא לא באמת יודע מה הטוב באירוע הזה. הנחת היסוד היא שהכל טוב כיוון שהכל רצון ה', אך בדיוק כפי שהאדם לא הבין שהצרה בה הוא נמצא איננה טובה לו, כך הוא מבין שהוא לא יכול להבין כמה הטובה שאירעה לו באמת טובה לו. לכן לאחר ההודאה מכל הלב, נזכר המשורר שבאמת אין לו מושג על איזה אירוע ספציפי הוא מודה. אך אם כן, למה הוא שמח ומודה לה' בכלל? הרי הוא לא יודע כלום!

התשובה לשאלה זו יכולה להימצא בפסוק הבא: זֶה הַיּוֹם עָשָׂה ה' נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בוֹ. מעצם העובדה שזה היום על שלל האירועים שבו, התחולל על ידי ה', אני צריך לגיל ולשמוח. אכן, אינני יודע איך בדיוק האירועים הספציפיים הללו משקפים את רצון ה', אך אני בטוח שהם עושים זאת נאמנה.

אני רוצה להציע לפי זה שגם זה גופא הוא רצון ה' – ה' יצר לנו צרות על מנת שלאחר הנס שיציל אותנו נודה לו, ונגלה שבעצם הכל היה רצון ה' ושבאמת איננו יודעים כלום.