עבודה של חיים לפרשת מצרע

עבודה של חיים

לפרשת מצרע

בפרשת שמיני אנו לומדים על ידב ואביהוא, ופרשת אחרי מות נפתחת "אחרי מות שני בני אהרן", וממילא אפשר לראות את החלק השני של פרשת שמיני ואת פרשות תזריע-מצרע כפרשיות שבאות מתוך סיפורם של נדב ואביהוא, והמקדימות את עבודת הכהן הגדול ביום הכפורים.

מה מופיע בפרשות אלה? בגדול, טומאות למיניהן (נראה שמאכלות אסורות המופיעות בראשית חלק זה נתפסות בעיני התורה שם כאיסור טומאה ולא כאיסור אכילה רגיל, כחמץ בחג המצות, לדוגמה). מהי טומאה? אפשר (וכך גם כותבים רבים) שטומאה היא ביטוי למוות. מאכלות אסורות, כך לימדנו הרמב"ם, אינם בריאים לגוף האדם. מיד אחר כך מופיעות טומאות נבלות למיניהן, טומאה שאין יותר ממנה כדי לבטא מוות.

לאחר מכן, טומאת יולדת מגיעה ואיתה ההבנה שיש בכל לידה, מתן חיים, גם איזשהו ניתוק של חיים. חיים ישנים נגמרים, החיים שהיו תלויים באם. אז מגיעה פרשיית נגעים וצרעת, המבטאת מוות של הגוף, ריקבון, מחלה קשה שבתקופות עתיקות הביאה למוות כמעט ודאי. לבסוף, טומאת שכבת זרע ונדה, המבטאות מוות דרך ציון החמצת אפשרות ההולדה, וטומאת זיבה, המבטאת מוות דרך מחלה באיברי ההולדה.

אם כן, טומאה היא ביטוי של מוות. אם מעיינים בתורה עד פרשיות אלה, לא מוצאים כלל מושגים של טומאה וטהרה. אנו מוצאים הגבלות מסוימות, כבשלושת ימי הגבלה, אך הן לא מנומקות באופן שיטתי, ויותר מכך – הן לא מבטאות סטטוס בו האדם נמצא, אלא מעשה שלילי שכאשר האדם אוחז בו, הוא לא יכול לאחוז בקדושה.

ממילא חייבים אנו להבין את משמעות סיפור נדב ואביהוא בהקשר הזה, של קבלת דיני טומאה וטהרה. נדב ואביהוא פורצים אל תוך הקודש. הם עובדים את ה' בדבקותם כי רבה, ומוכנים למסור על כך את הנפש. הם לא מחכים לקודש שיכיל אותם, הם פשוט שוברים את מחיצותיו, שורפים באשם הזרה את יריעותיו. נדב ואביהוא, לפי זה, לא עשו שום דבר רע, להיפך, הם עשו פעולה דתית ראויה להערצה, מסירות נפש ומוכנות למוות עבור ה', ולמרות זאת, התורה מכוונת לעבודה אחרת, לעבודה של חיים.

לאחר מעשה נדב ואביהוא, התורה, שעד כה לא הכירה במושגי הטומאה והטהרה, מאמצת אותם אל חיקה. עבודת ה' עד כה התאפיינה במצוות מסוימות המסדירות את החיים ואת הקודש המהלך בהם, אך היא לא גינתה את המוות, כיון שהוא באמת לא מגונה כשלעצמו, הוא יכול להיות משומש עבור מגמות עליונות וקדושות כפי שעשו נדב ואביהוא. היא בסך הכל כיוונה למקום אחר. היא הורתה לנו לבנות בית לה', בית שיש בו סממנים רבים של חיים ככל בית, כלחם הפנים, כמנורה, כמזבח וכקטורת, היא בנתה לנו מערכת משפטית, היא נתנה לנו מעגל שנה שהקודש ניצב בו לאור חגי החיים הכי בסיסיים (החגים החקלאיים או חג האביב). אך לא יכולה הייתה התורה לגנות את המוות, שכן יש בו באמת עומק גדול, אף שהוא לא מגמתה בעבודתו יתעלה.

לאחר סיפור נדב ואביהוא, הבינה התורה שאם היא רוצה לכוון את העם לעבודה של חיים, היא לא יכולה לא לגנות את העבודה של מוות. לכן היא בונה עולם מושגים חדש – טומאה וטהרה, המעגן את שליליותו של המוות, אף על פי שכאמור, הוא כלל לא רע כשלעצמו.