שני מבטים על הקדושה לפרשת אחרי מות קדושים

לק"י

ט אייר ה'תשעז

שני מבטים על הקדושה

לפרשת אחרי מות-קדושים

מדוע אנו קוראים את פרשיות העריות ביום הכפורים? נציע לכך שתי תשובות.

מי השלוח בפרשת אחרי מות (ד"ה וכל אדם) כותב:

אין שום שייכות לגבול תפיסת האדם במחשבתו בבינתו בענין עבודת יום הכפורים בהשפעה שיורדת מה' יתברך ממקום הזה.

מה כה מיוחד בעבודת יום הכפורים? כותב ר' צדוק בצדקת הצדיק (מ):

וכשמשיג לאור זה העצום אז שבו כל זדונותיו בלתי יוצאים מעומק ידיעת ה' יתברך והוא ודעתו ורצונו הכל אחד, ומאחר שה' יתברך רצה כן הכי הכל זכיות, וזוכה לכפרה גמורה שביום הכפורים.

ר' צדוק מבין שעיקר התשובה היא ההבנה שגם הזדונות האנושיים יוצאים מרצונו של ה'. הכל יוצא מרצונו של ה', ויוצא אפוא ברור שהן מה שעשה נכון והן מעשה לא נכון, הם רצון ה' (וממילא הם נכונים). הבנה זו היא התשובה.

לפי דברי ר' צדוק אלה, אבקש להסביר את מי השלוח. האדם לא יכול לתפוס את הטענה הזו שהן הדברים הטובים והם הדברים הרעים הם רצון ה'. טענה זו פוגעת בעצם המוסר (ולא רק בתוכנו, אלא בכל קיומו). היא מטשטשת את כל ההבחנות עליהן התודעה האנושית בנויה. כיוון שאלו האורות המיוחדים היורדים ביום הכפורים, אין בו שייכות לתפיסת האדם.

אך כעת עלינו לתהות: אם כן, מה כן עושים ביום הכפורים?

בהמשך (ד"ה ועניתם) כותב מי השלוח:

היינו מחמת שזה היום מיוחד בכל ימי השנה מוכן להשפעת טובה מה' יתברך בהארת פנים, ועל כן העצה מה' יתברך שיענו עצמם כדי שיהיה הרבה בישוב הדעת, שיהיו מוכנים לקבל כראוי, וכדי שההשפעה לא תרד מחמת שאלתם שאז לא תרד רק בגבול כפי השגתם.

אך גם על דברים אלו יש לתהות: מדוע העינוי גורם ליישוב הדעת? מדוע הוא גורם להם להיות מוכנים לקבל? הרי בדיוק העניין של העינוי הוא שהוא עינוי גשמי – האדם לא אוכל, לא שותה, לא מקיים יחסי אישות וכיו"ב. איך זה עוזר לו לקבל אורות כה גבוהים, עד כדי כך שהם אפילו מעבר לשכל האדם (ולא רק לגופו)?

אפשר שזו בדיוק הנקודה. שכל האדם הוא כמעט אינסופי. הוא צלם אלהים של אדם, הוא יכול להכיל את האמת המוחלטת, בהופעות מסויימות שלה, שכן אמנם לא דרכינו דרכיו יתברך, אך אנו בהחלט יכולים להשיג את מה שהוא איננו, השגה עליונה לכולי עלמא. שכלו של האדם הוא חלק אלוה ממעל. אלא שלמרות זאת, כיוון שבסופו של דבר, שכלו הוא חלק מגופו, הוא מושפע ומעוצב באופן משמעותי מאוד גם על ידי גופו. אם הוא עוסק בגשמיותו, אזי הוא לא יכול להכיל את גודלו של ה'. כיוון שכך, האדם מצווה ביום הכפורים להשקיט את גשמיותו כדי להיות מסוגל להכיל את האורות הללו.

אך ייתכן שיש בכך רובד יותר משמעותי. אפשר ששכלו של האדם איננו מוגבל כלל. הוא יכול להכיל הכל, אף את מציאותו של ה'. אך כל זה לא במקביל להיותו אדם. כדי להגיע לכך, עליו להיות שכל נבדל. כדי לעשות זאת, הוא צריך להיבדל לגמרי מגופו ולאשתאבא בגופא דמלכא. אשר על כן, הוא מצווה להשקיט את גשמיותו כליל, וכך להתבטל לגמרי בפני ה', ואו אז יהפוך להיות שכל נבדל ויוכל להכיל את האורות האינסופיים הללו.

ובזה יובן מדוע אנו קוראים ביום הכפורים את פרשיות העריות אשר בפרשת אחרי מות ואשר בפרשת קדושים¹. יצר המין מהווה את היצר הכי גשמי של האדם, בהיותו קשור באופן העמוק ביותר אל החיים, הוא לא מחייה את החיים, אלא יוצר אותם, בשונה משאר יצרים. העובדה שאנו מגבילים את יצר המין, משקיטים אותו, מסייעת לנו להיות שכלים נבדלים.

פשר אחר לקשר זה יכול להיות לפי הבנה מחודדת במהות הקדושה. עריות נתפסות כהיפך הקדושה. לכן הלכותיהן נמצאות בספר קדושה ברמב"ם. עיין באתוון דאורייתא כלל כא, שם הוא חוקר האם נידה היא איסור או טומאה. אך לעניות דעתי ניתן לומר שכל העריות שייכות למימד הטומאה, אלא שחלקן מגיע בצורת איסור מבחינה חיצונית ולא באופן של טומאה, כיוון שהטומאה נוצרת רק על ידי מעשה האיסור, היינו על ידי החיבור השלילי, ואין חלות שלילית על עצם האיש/ה האסור/ה [ומכאן גם הסמיכות לפרשות תזריע-מצורע]). כך עולה מדברי רש"י בריש הפרשה, ש"קדושים תהיו" משמעו "הוו פרושים מן העריות", היינו שהעריות הן היפך הקדושה, ונראה שהוא למד זאת מסמיכות הפסוקים.

במובן הזה, הטומאה אינה סותרת את הקדושה, היא פשוט מונעת את היווצרותה. לכן אדם לא יכול לאכול בקדשים בעודו טמא, ולכן הוא לא יכול להיכנס למקדש בעודו טמא. הקדושה נמנעת על ידי הטומאה. הטהרה איננה גורמת לקדושה, היא פשוט מאפשרת אותה. ביום הכפורים, ה' יוצר את הטהרה (הנגרמת מהמעשים השליליים, שעצמותם היא היפך הקדושה, טומאה), בתהליך של מלמעלה למטה, בבחינת עצמו של יום מכפר.

אך מיד לאחר מכן, נכנס הכהן הגדול למקדש, בית הקודש, ויוצר קדושה שתשפיע על כלל ישראל, בתהליך של מלמטה למעלה. טענה זו לכאורה סותרת את הטענה המקובלת, שכל התהליך המתרחש ביום הכפורים הוא מלמעלה למטה, אך באמת היא לא סותרתה, כיוון שהיא פשוט מוסיפה את הקומה הבאה – קומת הקדושה.

בעוד לפי התשובה הראשונה, היה צורך להרוג את האדם, להרוג את גשמיותו, כדי להגיע אל על, לפי התשובה הזו, כדי להגיע אל ה', יש צורך הכרחי באינסטינקט האנושי, בגשמיותו.

ובאמת לפי שתי עמדות יסודיות אלה, נוכל לבאר את מחלוקת רש"י והרמב"ן, האם "קדושים תהיו", משמעו הוו פרושים מן העריות, או "קדש עצמך במותר לך". האם קדושה היא עשיית רצון ה' שבא מלמעלה למטה, דבר ה' האובייקטיבי, זו פסגת השאיפות של האדם והיוזמה הפרטית אינה חשובה או חשובה פחות, וממילא הקדושה תהיה הניקיון מאיסורי התורה המפורשים (רש"י), או שקדושה היא דווקא היוזמה הפרטית, המקום בו אדם מוסיף מעצמו מתוך אהבה (רמב"ן). יש לציין, יסוד מחלוקת זה ועומקו מושתתים על ההבנה שקדושה היא פסגת השאיפות של היהודי בעולם, מטרתה הנעלית ביותר של התורה.

הערות שוליים

1. אם ננתק דברים אלו מהמהלך הכללי, אפשר שעומק יסוד המחלוקת הוא בשאלה האם מטרת הקדושה היא לקדש את העולם, וממילא נחתור לכינון עולם כפי שה' רוצה, או את האדם, וממילא נחתור לאיזושהי קדושה הנובעת מהאדם ומאהבתו לה'.

   ↩