אלמנה לכהן גדול לפרשת אמר

אלמנה לכהן גדול

לפרשת אמר

גרושה, חללה וזונה אסורות לכהן הדיוט, אך אלמנה מותרת לו. בשונה ממנו, לכהן גדול, גם אלמנה אסורה. מדוע? מהו יסוד ההבדל?

ננסה להציע שתי דרכים. שתי דרכים אלו תתבססנה על שני מודלים של כהונה. האחד, כל ישראל כהנים, "ממלכת כהנים וגוי קדוש". כהנים הדיוטות הם ישראלים ברמה יותר גבוהה, וכהן גדול הוא כהן ברמה יותר גבוהה. אך מצד עצם הכהונה, אין הבדל מהותי. השני, ישנו הבדל מהותי בין הרמות השונות.

נלך תחילה בדרך הראשונה. אין הבדל מהותי בין רמות הכהונה השונות. אם כן, מדוע התורה מבחינה ביניהן על ידי יחסי האישות המותרים להן? ניתן לומר שיש איזשהו הבדל כמותי ולא מהותי בין רמות הכהונה האלה המצדיק את ההבחנה הזו.

אך ניתן לומר בכיוון אחר, שכלל אין באמת הבדל, לא מהותי וגם לא כמותי. לפי זה, הסיבה להבחנה היא כיוון שהתורה דאגה לנשות ישראל, שלא תהיינה עגונות, ושלא תישארנה במעמד נמוך. כהן הדיוט מסתמא הוא בעל מעמד. בעל מעמד לא יתחתן בלאו הכי עם גרושה, חללה וזונה (באותם ימים). אם התורה לא הייתה מתירה להם במפורש אלמנה, היינו לא-בתולה, הם לא היו נושאים אותם כלל. ולצד השני – אם התורה לא הייתה אוסרת להם גרושה, חללה וזונה, גם ישראלים רגילים לא היו נושאים אותם.

כמו כן, כהן גדול בלאו הכי לא ישא אף אחת מהן, וממילא אין סיבה לנסות להשפיע עליו, והוא גם לא משמעותי, בהיותו אדם בודד מכל העם.

כעת נעבור לדרך השנייה, לפיה ההבדלים הללו הם מהותיים. לפי דרך זו, ישראל הוא דרגת כהונה אחת, כהן הדיוט הוא דרגת כהונה שנייה וכהן גדול הוא דרגת כהונה שלישית. הכהונה היא קדושה. שלוש הדרגות הללו מבטאות שלוש התנהגויות של קדושות.

ישראל מותר בכל, מלבד אשת איש. ישראל הוא התנהגות של התמודדות של הקדושה עם הטומאה. מחירה של התמודדות זו כולל בתוכו גם הפסדים. ישראל מותר בגרושה, חללה וזונה אף שיש בהן טומאה מסוימת, כיוון שהחלות שיש להן לא מהותית לזוגיות אותה הם מנסים להקים. לא רובצות עליהן חלות שלילית אלא רק הרושם שלהן, זאת בשונה מאשת איש, בה הזיקה קיימת כבר עתה, כלומר, החלות שיש לה מהותית לזוגיות אותה הם מנסים להקים. במובן הזה, קדושה וטומאה לא יכולות להתחולל באותו אירוע, אך בהחלט שני אירועים, אף שהם קשורים האחד עם השני, יכולים להיות האחד אירוע קדושתי והשני אירוע טומאתי.

הדרגה השנייה היא קדושת הכהן ההדיוט, האסור בגרושה, בחללה ובזונה. אלה מבטאות, כאמור, רושם של טומאה, ולא טומאה פעילה. קדושה זו היא קדושה שמהותה התבצרות, ולא התמודדות. היא לא יורדת לעולם הזה וככזו גם נפגעת מהמפגש עמו, היינו קדושה מתמודדת, כי אם מגביהה את החומות ומתחפרת בתוך מקום מאוד ספציפי מהעולם הזה, ורק בו. בקדושה זו בכור שאין כלל מקום לטומאה, אף לא לרושם שלה.

הדרגה השלישית היא קדושת הכהן הגדול. קדושה זו היא הקדושה המתאחדת. אלמנה לא מבטאת שום דבר רע. אלמנה איננה בעלת רושם של טומאה, אלא בסך הכל בעלת רושם של זיקה קודמת, זיקה שאין בה כל רע. אם כן, מדוע שכהן גדול יהיה אסור בה? זה בדיוק העניין. אלמנה לא אסורה לכהן גדול מדין טומאה כלל. אלמנה אסורה לכהן גדול כיוון שהיא מבטאת קשר שני, קשר שהוא לא הקשר המהותי והסגולי אלא הבחירי. זהו קשר שלא האחדות מניעה אותו, כי אם הרצון. הקשר של ה' עם ישראל כפי המתבטא בקדושת הכהן הגדול הוא הקשר המהותי. בעבודת יום הכפורים, הכהן הגדול, כנציג עם ישראל, מתאחד עם ה'. הוא נכנס תחת חופתו יתעלה בבגדי לבן ככלה, לקשר של מהות, קשר שלא מבוסס על היזמה החופשית. מדובר בהתייחדות שאין בה קשר לתוכן העצם איתו מתייחדים, אלא למהותו, ולכן לא רק תכנים טמאים נדחים מפניו, וביניהם גם אלמנה. ואולי יותר מהותית – באמת גם זה קשור לבעיה בטומאה. טומאה היא פירוד. ככזו, ככל שהקשר יותר מהותי, הוא יותר שייך לעולך של טומאה. לכן אלממה בם היא במובן מסוים טומאה.