מהות הרכוש לפרשת בהר

לק"י

כא אייר ה'תשעז

מהות הרכוש

לפרשת בהר

ישים כל אחד מאחינו אל לבו כי האדם בעולמו זה הדמיוני לא לאסוף כסף ולצבור הון הוא בא, הלא יראה כי מחר הוא נוסע ואין כל מאומה בידו וכן בצאתו מרחם אמו הוא ערום לגמרי וזה לאות כי אין זה מטרת הבריאה. וכן יעיד על זה היות הכסף וההון דבר חיצוני לגמרי ואינו אחוז ודבוק באדם.

הרב משה כלפון הכהן, מצות הצדקה, דרכי משה חלק א לפרשתנו

הרב משה כלפון הכהן (להלן: הרמ"ך) טוען שייעוד האדם איננו לאסוף כסף. הרמ"ך לומד זאת מחוסר נצחיותו של הכסף. מחר האדם יסע, יעבור מן העולם, ולא יהיה מאומה מידו. כמו כן, כאשר הוא נולד לא היה לו כלום. אך יש להקשות על דבריו: אז מה? כאשר אדם בא לעולם הוא גם לא בא עם מצוות או עם חשק לקיים אותן, ולמרות זאת, זה ייעוד האדם! הוא לומד זאת גם מן העובדה שהכסף לא נכנס לתוך האדם אלא הוא חיצוני לו לגמרי, וקושייתנו רלוונטית גם לראיה זאת.

נראה שיש לחקור במהותו של רכוש. אפשר להסתכל על רכוש כדבר שהאדם שולט עליו, אך אפשר להסתכל על רכוש כדבר שהאדם משתמש בו. כל מושג הבעלות מתפרש בשני אופנים אלו – האם בעלות נותנת לחפץ זיקה אל האדם, או שהיא נותנת לאדם זיקה אל החפץ, מה שמקנה לו זכות שימוש בו.

לפי זה, נסביר את טענת הרמ"ך. הקושיות שלנו מבינות שרכוש הוא כאפשרות הראשונה – רכוש הוא חפץ בעל זיקה אל האדם. כמו כן, כך הן תופסות גם את יישום העולם הרוחני של האדם, היינו המצוות, דבר חיצוני לאדם. לכן הן שואלות מה ההבדל בין רכוש למצוות, שכן לשניהם אין זיקה אל האדם. אך מבין הרמ"ך שיש הבדל בין רכוש למצוות – הרכוש באמת שייך לאפשרות הראשונה. לכן אם זיקה זו אינה נצחית, אין סיכוי שהיא ייעוד האדם. אך מצוות אינן בעלות זיקה אל האדם, אלא להיפך – האדם בעל זיקה אליהן, כאפשרות השנייה. ממילא ברור לפי זה, שגם אם האדם לא מגלה את זיקתו זו – היא קיימת, וברגע שהוא יגלה את זיקתו אל העולם המעשי הרוחני שלו, הוא יגלה שהוא נצחי. אם אנו מדברים על זיקה הפוכה, הרי שיש משמעות לעובדה שהזיקה לא מתמידה, שהרי חפץ הוא דבר דומם, והאופציה היחידה שלו לנצחיות היא דרך זיקה נצחית. לעומתו, אדם איננו דומם, והוא חי חיי נצח דרך חייו עם האומה (כפי שמדוקדק שם בהמשך דברי הרמ"ך המוסיף לייעוד האדם כעובד ה' גם את ייעודו כחלק מהדואגים לאומה). לכן אם זיקה קיימת בו, היא תהא נצחית אף אם המעשה הפיזי לא מתקיים לנצח, ואף אם האדם יכול לעשות ההיפך ממנו.

לפי יסוד זה, אנסה להסביר את השמיטה. השמיטה, כפי שהיא מופיעה בפרשתנו, היא בבחינת הפקר. השבת היא שבת הארץ עבור ה' (כה, ד, ובעוד פסוקים), האדם רק אוכל משבת זו (ו), כסימן לשבת הארץ אך לא כסיבה. הסיבה היא ה' והארץ. במובן הזה, כיוון שברכוש הזיקה היא זיקה בחפץ לאדם, היא יכולה גם לא להתמיד, וזה בדיוק מה שקורה בשמיטה. ה' מבטל את הרכוש מתוך הבנה שרכוש האדם איננו מהותי לו, הוא רק מקרה בעלמא. היחיד שרכוש הוא חלק מהותי מהווייתו, הוא ה' יתברך, ולכן השמיטה היא שבת הארץ, שבת של הארץ מזיקותיה לאדם.

שאלני חברי היקר נתאי וולף נ"י – אם הרכוש לא מהותי לאדם, מדוע אדם נענש על גזל? ייתכן שהאדם לא נענש על הפגיעה ברכוש, אלא על הפגיעה באדם הנגזל בעקבות מרכזיות הרכוש בחיי האדם. נעמיק זאת יותר. מה נותן הרכוש? הרכוש נותן לאדם בחירה. אדם בעל הרבה כסף הוא בעל בחירה גדולה יותר מאשר אדם בעל מעט כסף. במובן הזה, הפגיעה בכספו של האדם היא פגיעה ביכולת הבחירה שלו, שניתנה לו מאת ה', שלפי המלבי"ם היא צלם אלהים שבו, וממילא פגיעה ברכוש האדם היא פגיעה גם באדם עצמו, ביכולת הבחירה שלו המתבטאת ברכושו, והיא גם פגיעה בה'. באופן כללי, לפי זה, כל כפייה על האדם היא פגיעה בצלם אלהים שבאדם.

אגב, אפשר שהרמ"ך חולק על מי השלוח לפרשתנו, הכותב שישנם קניינים המהותיים לאדם¹, והם הקניינים החוזרים לאדם ביובל. איך יסביר הרמ"ך את הקניינים החוזרים הללו? הרי לכאורה, לדעתו, אין שום קניין מהותי לאדם. נראה שהוא יאמר שהם לא באמת קנייני האדם, אלא ה' נותן לאדם דירה, מארח אותו בביתו, ולא מעניק לו שום רכוש אמיתי².