קדש לה

קדש לה'

לפרשת בחקתי

בסוף פרשתנו (כז, ל) מופיעה מצוות מעשר שני:

וְכָל מַעְשַׂר הָאָרֶץ מִזֶּרַע הָאָרֶץ מִפְּרִי הָעֵץ לַה' הוּא קֹדֶשׁ לַה'.

נשווה את מעשר שני למצווה המקבילה, בכורים (דברים כו):

(א) וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ: (ב) וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם: (ג) וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱלֹהֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ: (ד) וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא מִיָּדֶךָ וְהִנִּיחוֹ לִפְנֵי מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ: (ה) וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב: (ו) וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה: (ז) וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ: (ח) וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים: (ט) וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ: (י) וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה' וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ: (יא) וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ:

ההבדלים זועקים. מצוות מעשר שני מדברת על סוף התהליך החקלאי, הרי מטבע הדברים, אדם לא יכול לעשר לפני שהוא מקבץ לעצמו את כל יבולו. לעומתה, מצוות בכורים, מדברת על ראשית פרי האדמה, על תחילת התהליך החקלאי. הפאתוס הקיים באורך רב במצוות בכורים, לא קיים במצוות מעשר שני. יתרה מזאת, לא מוזכר בכלל שישנו מעמד מיוחד במעשר שני, הוא קודש לה', אך מה עושים איתו? לעומת זאת, בבכורים ישנו מעמד מיוחד מאוד, שעיקרי האמונה ביציאת מצרים נמצאים בו.

שני מפגשים לאדם עם הנשגב. יש המפגש המדהים, המפליא, זה שגורם לו לנפול לרצפה מרוב אימה ואושר המשמשים בערבוביה. התרגשות עצומה אוחזת בו ומסרבת להרפות, עד כדי עקצוץ בכל החושים. לעומתו, ישנו המפגש האינטימי, השקט, הרגוע, מרטיט הלב בדממה נעימה קדושה. מפגש זה לא מוביל לעקצוצים, להיפך, הוא מוביל לליטופים עדינים ורכים, כאלה הנותנים לחוויה למלא את האדם בלי להפיל אותו, בלי להשתלט עליו.

בבכורי המפגש של האדם עם הנשגב, הוא נדהם. הוא מוצף ברגשות אהבה ויראה, כיוון שהוא לא חווה דבר כזה מעולם. אך כאשר הוא כבר רגיל בכך, לא במובן הרע והבורגני של המילה, כי אם במובן הטוב והביתי של המילה, כאשר המעשר שני, הוא לא תחילת הקשר כי אם במהלכו המתקדם, המפגש של האדם עם הנשגב נעים, ממלא, שלו.

הפאתוס, מסעיר מאין כמוהו, אך הוא לא שייך במעשר שני, כיוון שהוא בא לתאר חוויה ענקית, שהיא אמנם ענקית אך קבועה במעשר שני. אין שום צורך לפרטה, הכל יודעים בדיוק, הכל מרגישים בדיוק. העמידה לפני ה', המאפיינת את הבכורים, היא עמידה לפני ה', היא מפגש חיצוני עם ה'. לעומתו, המעשר השני כלל לא צריך להיות לפני ה', כיוון שהוא עצמו קודש לה', הוא מפגש פנימי עם ה', וממילא הוא נמצא בכל מקום, גם בלי מילים גבוהות מדי. המילה קודש לא שייכת בבכורים, כיוון שאין בהם משהו עצמי קדוש, אלא כל קדושתם היא רק בעמידתם הזמנית לפני ה'. לעומתם, הקודש שבמעשר שני לא זוקק שום הוכחות – הוא שם וקיים לעד.