אין לך רשות להרהר בהם לפרשת חוקת

לק"י

ו תמוז ה'תשעו

אין לך רשות להרהר בהם

לפרשת חוקת

לשאלה מהו טעמה של מצוות פרה אדומה, ישנה תשובה המופיעה בחז"ל בשתי גרסאות.

במדבר רבה: חוקה חקקתי, גזירה גזרתי, ואין לך רשות לעבור על גזירתי.

יומא סז, ב: חוקה חקקתי, גזירה גזרתי, ואין לך רשות להרהר בהם.

מה ההבדל בין שתי הגרסאות?

לפי הגרסה במדרש, מצוות פרה אדומה נעדרת טעם, ולמרות זאת על האדם לא לעבור על גזירתו יתברך. לעומת זאת, לפי הגרסה בגמרא, היות פרה אדומה חסרת טעם מובילה אותנו לאיסור אפילו יותר חמור – איסור אפילו להרהר במצווה (אם כי הרב שטיינזלץ מסביר את הגמרא בדומה למדרש – "לערער עליהן", עיין שם).

גרסת המדרש מובנת – על אדם לקיים את מצוותיו של ה' אפילו בלי הבנת טעמיהן, אך מדוע שאדם אפילו לא יהרהר במצווה, כמופיע בירושלמי?

נראה שבשונה מהטענה הרווחת, אפשר לומר שלא מדובר כאן במקרה של ספק. אין זה ספק שיש לפשוט. למצוות פרה אדומה אין טעם כלל. זה לא שיש לה טעם שלא נבין לעולם, אלא אין לה טעם כלל. אם כן, מדוע ה' ציווה עליה? משל לבן הרוצה לרצות את אביו לאחר מריבה עזה שהייתה ביניהם. אותו בן, מנסה לשבור את הקרח ולפתוח בשיחה עם אביו על מנת לחדש את הקשר. תהא השיחה בנושא שתהא – מעניינת את הבן או לא מעניינת אותו – אין זה רלוונטי. השיחה נועדה לעצם הקשר, ולא לעניין את הבן.

כך הוא ה' לאחר חטא העגל. ה' מעוניין ליצור קשר מחודש עם בני ישראל, לאחר מריבה עזה שהייתה ביניהם. "תבוא האם ותקנח את צואת בנה", כיוון שעל ידי פרה אדומה מתחדש הקשר. אף על פי שאין לו שום משמעות בפני עצמו, ציווי זה מביא לידי אהבה בין הדוד והרעיה, וזו המטרה.

התחום שבו ציווי זה מגיע – תחום הטהרה – לא מקרי. לא זו בלבד, מדובר בטהרה מהטומאה הכי עמוקה והכי שורשית שקיימת – טומאת מת, שהיא אבי אבות הטומאה. טהרה אינה קדושה, כפי שרבים נוטים לחשוב. טהרה אינה מצב חיובי; טהרה היא מצב ניטרלי לגמרי. אדם נולד טהור. אדם לא צריך לעשות שום פעולה כדי להיות טהור, הוא פשוט צריך להיזהר מטומאה. בעצם, הלכות טהרה הן הבסיס לכל התורה כולה, שכן הן מגיעות עוד טרם לכל המצוות המקרבות בין האדם לקונו ותפקידן לדאוג שהוא לא יורחק ממנו עוד יותר והמצב רק ילך ויחמיר.

נראה שהיות ציווי זה בתחום הטהרה הוא מהותי לציווי. זה הבסיס לכל הקשר עם ה' – עצם הקשר. זהו הבסיס לכל קיום המצוות – עצם הדבקות. בין אם המעשים הם מעשים נכונים, ובין אם המעשים הם מעשים חסרי משמעות – העובדה שה' ציווה אותי כך כדי שנידבק יחדיו, היא העובדה הרלוונטית היחידה. "אין לך רשות להרהר בהם", כיוון שהרהור וחיפוש הטעם רק יהרוס את הקשר הבנוי על אהבה ורעות.