משה ופנחס לפרשת פינחס

לק"י

יג תמוז ה'תשעז

משה ופינחס

לפרשת פינחס

בפרשת בלק לא מוזכרים שמותיהם של זמרי ושל כזבי. רק בפרשה שלנו אנו מגלים כי אותו "איש מבני ישראל" אלמוני, אינו אלא נשיא שבט שמעון, והשאלה עולה מאליה – מדוע במהלך הסיפור עצמו אנו לא יודעים מיהו גבור הסיפור, בעל תפקיד חשוב? יותר מכך, לא רק שאנו מצפים לדעת מיהו הגבור מעצם תיאור האישיות שלו, אלא אנו מצפים לדעת מיהו גם כיוון שיש לכך נפקא מינות בהבנת המעשה שלו – המעשה שלו יהיה יותר חמור אם הוא נשיא בית אב!

שמותיהם לא מוזכרים, כיוון ששניהם כבר לא בני אדם, בעלי שמות, מחשבות, השקפות וכמיהה לקרבת אלהים. הם הפכו להיות בהמות, גוף נטו. בפרשת פינחס, כאשר אנו רוצים לתאר את החטא שלהם, לא בהווה אלא ברטרוספקטיבה רוחנית, אנו לפתע מגלים את עומק האכזבה.

שמו הוא זמרי בן סלוא. מקור המעשה שלו הוא מהתקווה לסלה, שהוא נצח (עירובין נד.), האדם חושב שעל ידי המעשה הזה הוא ינפח את עצמו יותר בעולם, יגדיל את השפעתו ואת עצמו, וינציח את קיומו בעולם. אך הוא טעה, ולכן הוא עצמו זמרי, מלשון חיתוך, כלומר, חיתוך אותו נצח. כמו כן, שמה הוא כזבי בת צור. צור הוא איתן, הוא חזק ויציב, סלע בבחינת סלה. שוב, המעשה היה אמור להנציח אותה ואותו, אך לבסוף התגלה הכל ככזב, ומכאן שמה כזבי בת צור.

במובן הזה, הם בהמות, ולא בני אדם, ולכן אין להם שמות. בני אדם הם נצחיים, כיוון שהם צלם אלהים ומתוך כך הם מצליחים לבנות מערכות רוחניות המנציחות אותם, אך בהמות לא יכולות לעשות זאת. בתחלתם הם היו בני אדם, הם הונעו מהרצון לנצח, אך במעשה עצמו הם היו בהמות, מסופקים מתאוות של זמן מוגבל ולא-נצחי.

זהו האדם החוטא. האדם החוטא עסוק בתאוות, בדברים אשר לא יועילו ולא יצילו לא כיוון שהם שקר. הם אינם שקר, הם באמת מהנים את האדם וגורמים לו חוויות משמעותיות. אך אותן חוויות משמעותיות נמשכות זמן קצר מאוד.

להבדיל, גם ברוחניות יש כזו בחינה. בחינה בה אדם משתוקק לה' והוא בוחר בדרכים זמניות מאוד כדי לספק השתוקקותו זאת. הוא שר, הוא רוקד, הוא מרגיש, אך שום דבר מזה לא נכנס פנימה, שום דבר מזה לא בונה קומה חדשה של קשר עם קודשא בריך הוא. בגמרא בסנהדרין (פב.) נכתב:

נתעלמה ממנו (ממשה) הלכה, געו כולם בבכיה, והיינו דכתיב והמה בכים פתח אהל מועד. וכתיב, וירא פנחס בן אלעזר, מה ראה? – אמר רב: ראה מעשה, ונזכר הלכה. אמר לו: אחי אבי אבא, לא כך לימדתני ברדתך מהר סיני: הבועל את הנכרית קנאין פוגעין בו!

ממשה נתעלמה הלכה, אך פנחס נזכר בה. משה, איש התורה, האיש שהתעלה מעל המציאות הגשמית ועבר למציאות אלהית, לא אכל ולא שתה ארבעים יום וארבעים לילה, הוא איש שאותה השתוקקות התמלאה מבחינתו בדרך ארוכה וקשה, ולא ברגשות חד-פעמיים, עד כדי הגעה לקשר כמעט ישיר עם ה'. משה איש התורה מאמין בעבודה קשה. לעומתו, פנחס הוא הקנאי, זה אשר שולף את חניתו ולא חושב פעמיים. השיקולים, המחשבות וחוסר הספונטניות זרים לו. הוא צעיר, רענן וחושב מחוץ לקופסה. דווקא ממנו הגיעה ההלכה, ומכאן אנו לומדים שבאמת אין דבר כזה קשר יציב עם ה'. גם ממשה אפשר ללמוד הלכה, וגם מפנחס אפשר ללמוד הלכה. ההלכה היא דבר ה' היציב, הקשר הרציף עם ה'. אדם זוכה רק לתקופות כאלה, הנדמות בעיניו כנצחיות, אך גם הן נגמרות מתישהו, והקשר עם ה' עובר מקשר של הלכה לקשר של חוויה. לכן ממשה נתעלמה ההלכה. אותו קשר נגמר, ולפתע הוא מוצא את עצמו חסר אונים, לא יודע מה לעשות.

אך פנחס, זה אשר מתחדש כל רגע ורגע, לא שם לב שהוא בונה קשר יציב ונצחי עם ה', קשר שמתחדש כל רגע ורגע ומשנה את צביונו במהירות האור, ולמרות זאת, עצם הקשר יציב. במובן הזה, משה מנסה לבנות קשר נצחי ופנחס מנסה לבנות קשר זמני. משה הצליח לבנות קשר זמני שבאותו זמן נדמה בעיניו כנצחי, אך פנחס בנה קשר נצחי, המושתת על הרבה זמנים שונים, אך הוא תמיד קיים. הלכה זו מתחדשת ומשתנה כל העת, היא תלויה ברצונם של הקנאים, אך לאחר מעשה מוכח שרצונם של הקנאים הוא בעצם רצונו יתעלה.

וזו ברית השלום הניתנת לפנחס בפרשתנו. ברית היא יציבות, קביעות, ושלום הוא השלמות המביאה לאותה ברית, זו שלמות של כל המעשים כולם, אלה הסותרים האחד את השני, אלה שכל אחד בזמנו טלטל את נפשו של פנחס עד תהום. שלמות זו כוללת את כל הדעות הסותרות בהן אחז פנחס כל אחת בזמנה השספונטניות הארעית והרעועה גרמה לו. אך ברית זו, נצחיות זו, נקראת ברית שלום, כיוון שהשלום יצר אותה. אוסף רסיסי הרגעים, החויות השונות והסותרות אותן מקבץ אדם בטלטלה עמוקה במהלך חייו, הוא הקשר הנצחי שלו עם ה', הוא ההלכה.