שליחות ה לפרשת דברים

לק"י

ו אב ה'תשעז

שליחות ה'

לפרשת דברים

שבעים מילים לתורה.

"אלה הדברים אשר דבר משה" – המדרש מעיר שמשה התחיל את דרכו הנבואית באמירה "לא איש דברים אנכי", והנה כעבור ארבעים שנה הוא נושא נאום של חומש שלם.

מתברר שגם מי שמצד עצמו אינו מכיר ביכולת שקיימת בו, כאשר הוא נענה לקריאה והופך לשליח ה', מתגלים בו כוחות ועוצמות שהן מעל ומעבר למה ששיער. ובאמת, אין סתירה – אנכי בפני עצמי אינני מסוגל, אבל כשליח ה' בוודאי שכן.

מורנו הרב אחיה

הגמרא בגיטין מסתפקת בשאלה האם שליח קבלה תפקידו לקבל את הגט או שתפקידו לגרש (וכן בשליח הולכה). כיצד מחובר ספק זה לעבודתנו את ה' כשליחיו בעולם? נראה שיש להסתפק גם במעמדנו כשליחי ה' בעולם הסתפקות דומה – האם תפקידנו להניח תפילין או שתפקידנו להכניע את הלב ואת המוח לעבודתו יתעלה? האם שליחותו מתמצה בפעולתו הגשמית, או שהיא תובעת ממנו את המגמה הרוחנית שמאחורי אותה פעולה?

יכולתו של משה לדבר, כך לפי מורנו, התגלתה רק כאשר הוא הבין שמוטלת עליו שליחותו של ה'. לכאורה, ניתן לומר לפי זה, ששליחות האדם היא לפעול גם במישור הרוחני. הוא לא מקיים רק את הפעולה הגשמית וה' הוא המקיים את המגמה הרוחנית, אלא גם הוא שותף בקיום המגמה הרוחנית.

אלא שמורנו כותב שזה רק מצידו של משה, אך מצד האמת, הוא יכל לעשות זאת כבר לפני כן. לפי זה, ניתן להציע צד שלישי לחקירה זו – אולי זה לא שהאדם מקיים את המגמה הרוחנית, אלא האדם בטל לחלוטין למעשיו של ה' בעולם, והוא מקיים את המגמה הרוחנית, בהיותו איבר של ה', כביכול. הוא לא שליח במובן של אדם עצמאי שעושה את שאומרים לו לעשות, אלא הוא שליח במובן של שבט בידו של ה' ותו לא. לכן לאדם ישנם כוחות עצומים בעבודתו את ה', אף טרם הוא בכלל ידע על שליחותו בעבודה זו – באמת הוא מקבל את כוחותיו מה' בהיותו חלק מאיבריו יתרומם, וממילא אין שום חשיבות למודעותו.