בין גבהות הלב למעלת האדם

לק"י

כו אב ה'תשעו

בין גבהות הלב למעלת האדם

לפרשת ראה

את הפסוק הראשון בפרשתנו: "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה" (יא, כו), קושרים במדרש לדברי הנביא ירמיה: "שמעו והאזינו ואל תגבהו". שואל הדודאי ראובן: מדוע? מה הקשר בין ראייה לשמיעה?

עונה הדודאי ראובן: אכן, הקשר בין ראייה ושמיעה הוא לא שהביא את חכמינו לצטט את דברי ירמיה, אלא המשך דבריו: "אל תגבהו", כיוון שכל העבירות שבעולם מגיעות בשל "גבהות הלב ורוחב הנפש לתענוגות העולם הזה".

על דבריו אני תוהה: וכי באמת כל העבירות מגיעות בשל גבהות הלב? וכי כל אפיקורס בעצם רוצה להתיר לעצמו את האסורות לו? בעינינו אנו רואים שלא כך. רבים הם החוטאים לשם החטא, ולא לשם תענוגות העולם הזה.

אולי צריך להסביר אחרת את מהות גבהות הלב. רבנו לא מדבר על גבהות הלב המביאה לתענוגות העולם הזה דווקא. באופן כללי, כל ראיית האדם את עצמו כחשוב יתר על המידה, היא גבהות לב הגורמת לעבירות. אכן, האפיקורס לא בהכרח מעוניין להתיר לעצמו נשים האסורות לו, אלא הוא באמת מאמין בכפירתו, אך אף זה נובע מראייתו את עצמו ככשיר מספיק על מנת לקבוע שאין אלוהים בעולם. אם האדם יבין כמה קטן הוא, הרי שהוא לא יחטא לעולם, בשל יראתו את קונו.

לאחר מכן, מסביר רבנו את המשך הפסוק: "נותן לפניכם היום ברכה וקללה", וכי ה' נותן ברכה לאדם? הוא נותן לו אולי פרנסה, בריאות, אושר ומשפחה, אך הוא לא נותן לו ברכה. אחזק את תמיהתו: הברכה היא גורם הטוב, ואיננה הטוב עצמו. ממילא היה צריך להיכתב "נותן לפניכם היום את הטוב", ולא את הברכה. וכי ה' מגלגל ברכות מיד ליד?

עונה רבנו: אכן כן! בידי האדם הבחירה לטוב או למוטב. הבחירה בטוב היא יישום הברכה הגולמית הנתונה בידי האדם. אם נחדד את דברי רבנו, יוצא בעצם שהאדם מקבל מעין ברכה גולמית אותה הוא יכול לפתח לברכה ממשית. אז נותן רבנו דוגמה של ברכות הנהנין, שאם אדם מברך אותן "כדי לידע ולהכיר שיש ממציא לך כל צרכך", הרי שהברכה תלווה אותו כל ימי חייו בכל מעשיו.

במובן הזה, באופן הפוך לחלוטין מתורת הנסתר ומתורות-בנות שלה, כאן לא מדובר בהעלאת ניצוצות הקדושה השרויים בתפוח. האדם לא מברך על התפוח, האדם מברך את חייו על ידי קיום המצווה. יכולת הברכה של האדם על העולם קשורה לעובדה שלשיטת רבנו, כנראה, לפחות במובן מסוים, אין בעולם יסוד אלוהי. האדם הוא היסוד האלוהי היחיד. במובן הזה, מדובר במחלוקת בין שתי התורות, או לחילופין בשתי תורות המדברות על שני צדדים של אותו מטבע – הקבלה מדברת על מעשה הברכה, שהוא העלאת ניצוצות, ואילו רבנו מדבר על תוצאת הברכה, שהיא ברכת החיים כולם.

מכל מקום, לפנינו שתי מימרות המשקפות שתי תפיסות עולם מנוגדות לחלוטין. הראשונה, מדברת על גבהות הלב הפסולה של האדם ועל קטנותו מול אלוהיו. השנייה, דווקא מרוממת את קומתו וטוענת ליכולת ברכת העולם שניתנה לו. נדמה כי ניסה רבנו לאחוז בחבל משני קצותיו, מקצה נובהרדוק ומקצה סלבודקה. וכאן עולה התמיהה: איך מיישבים בין שני הצדדים?

אפשר לומר ששתי הדוגמות אותן מביא רבנו הן בעצם העצה הכי טובה לפתרון הדילמה. הדוגמות הן ברכה על מזון וברכה על שתייה. כאמור, נראה ברבנו שהוא לא רואה בעולם יסוד אלוהי מלבד באדם עצמו. אפשר לומר שיכולותיו של האדם לברך נובעות מהיותו הידא אריכתא של קונו. ה' מעוניין לברך את העולם, להשפיע מטובו, שכן טבע הטוב הוא להיטיב, אך הוא לא יכול לעשות זאת, כיוון שהוא שייך לעולם לא-מוגבל, ואילו העולם הוא מוגבל במהותו. לכן השפעת טובו חייבת לבוא על ידי דבר שבמהותו הוא מוגבל, אך הוא מסמל דבר אחר, גבוה יותר. לכך נדרש צלם אלוהים של האדם. לא מדובר באידיאה החבויה כאן בעולם הגשמי שלנו. לא מדובר ביסוד אלוהי הטמון בכל חלקיק בעולם, כפי שטענה תורת הקבלה, אלא בהידמות של האדם לאלוהיו. לכן הולמת כל כך דוגמת רבנו את דברינו, שכן הוא לא מדבר על הברכה כהעלאת ניצוצות, אלא כדבר המסמל את ה'.

במובן הזה, דומה טענת רבנו לטענת הרש"ר הירש, שהמצוות הן בעצם סמלים, ולא דרך לחשיפת האלוהות בעולם, אלא שרבנו מוסיף שהסמליות הזו מזכירה את אלוהים (בלי שהוא יתערב באופן ממשי בעולם, יברך אותו, אלא הוא שולח את הידא אריכתא שלו, האדם, שהוא צלמו, והאדם מברך את העולם).

הדוגמה היא דוגמה של ברכות הנהנין. ברכות הנהנין במהותן הן ברכות אותן האדם מברך אם רוצה הוא לאכל, "באת לאכול, קיים ואכלת ושבעת וברכת", כמאמר רבנו. ביסוד ברכות הנהנין עומדת האמירה כי האדם הוא מוגבל, ובשאלה למה הוא יותר דומה, לאבן עליה הוא יושב או לאלוהיו אליו הוא מתפלל, התשובה הנכונה תהיה התשובה הראשונה. האדם קורץ מאותו חומר ממנו קורצה האבן, אך הוא מסמל גם אלוהות ועליו להמשיך לסמל אותה. אך המעשה הסמלי מוביל ממש לברכה בעולם, אך ברכה זו לא מושפעת על ידי האדם אלא על ידי אלוהיו.

כך גם ניתן ליישב את הדיסוננס שבחיינו, בין גבהות ליבנו הפסולה למעלתנו הרצויה. אם האדם ידע שהוא אמנם סמל של ה' בעולם, אך הוא רק סמל, אזי הוא יגיע לנוסחה שתביא ברכה לעולם ולעצמו.