נאומו האחרון של משה לפרשת האזינו

נאומו האחרון של משה

לפרשת האזינו

בפתח נאומו לפני מותו, ממש לפני שהוא מתחיל את תוכחתו הנוקבת (לב, ג), אומר משה:

כִּי שֵׁם ה' אֶקְרָא הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹהֵינוּ.

במשנה בברכות (מה.) מובא דין זימון:

שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן.

הגמרא מציגה מחלוקת באשר למקור הדין, שלפי רבי אבהו הוא מפסוקנו:

מנא הני מילי? אמר רב אסי: דאמר קרא גדלו לה' אתי ונרוממה שמו יחדו. רבי אבהו אמר מהכא: כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו.

מסביר רש"י את הלימודים:

מנא הני מילי – דשלשה ראוים לברכת צירוף. גדלו לה' אתי – הרי שלשה, וכן אקרא, הבו גודל – היחיד אומר לשנים.

מהו יסוד המחלוקת? במבט פשוט, שני הפסוקים אומרים אותו דבר, וכפי שכותב רש"י – כאשר ישנו מעמד בעל שלושה אנשים ומעלה, אחד צריך לקרוא לאחרים לתת גודל לה'. עם זאת, ברור שישנה מחלוקת, וממילא צריך להעמיק יותר כדי להבין את יסודה.

אם נדקדק בפסוקים, נגלה שאפשר שיש בהם שתי תפיסות שונות לחלוטין של דין הזימון. רב אסי מציג פסוק בו המזמן שייך לברכת האחרים. הוא קורא להם לגדל את ה' איתו, ושהם ירוממו שמו יחדיו. הוא לא מתנכר לברכתם, הוא מרגיש שותף בה. לעומתו, רבי אבהו מציג פסוק בו ישנה דיכוטומיה בין המזמן לאחרים – "כי שם ה' אקרא", אומר המזמן: כאשר אני אקרא בשם ה', גם אתם, "הבו גודל לאלהינו". הוא מזמן אותם לתת גודל לה', אך הם לא שייכים לקריאתו שם ה'. הוא קורא והם נותנים גודל, אך בנפרד. אם כן, יוצא שרב אסי ורבי אבהו נחלקו במהות הזימון: האם המזמן מחולל תהליך מסוים אצל האחרים ומצטרף אליו, או שהוא מחולל אצלם את התהליך הזה אך נשאר בתהליך משלו.

אפשר לראות את הפער בין שתי התפיסות הללו גם בשתי הגרסות במשפט שהבאנו לעיל במשנה. הגרסה המקובלת היא "שלושה שאכלו כאחת, חייבין לזמן", אך באחד מהדיבורים המתחילים בתוספות מובאת גרסה אחרת, "שלושה שאחלו כאחד". במבט ראשוני, הגרסה המקובלת לא מובנת. מה הכוונה ב"כאחת"? מילא הייתה המשנה מדברת על שלוש נשים, אך היא מדברת על שלושה אנשים, ובהם לא שייך לומר שהם אוכלים "כאחת"! בפשטות, התשובה היא שהם אכלו בבת אחת, כלומר, הם היו שותפים בסעודה אחת, אך באמת כל אחד מהם עומד בפני עצמו, וממילא ברכת כל אחד מהם עומדת בפני עצמה. לפי זה, הגרסה המקובלת הולכת לסברתנו ברבי אבהו. לעומתה, גרסת תוספות מובנת מאוד, "שלושה שאכלו כאחד", היינו שלא רק שהם אכלו בסעודה אחת, אלא הם ממש הפכו להיות אדם אחד, לעניין סעודה זו, וממילא ברכתם ברכה אחת, כולל המזמן, כסברתנו ברב אסי.

אפשר לראות את הפער הזה גם בין שני השמות שניתנים על ידי רבותינו בדורות השונים לפעולת הזימון. השם המוכר הוא זימון, אך כפי שראינו לעיל, רש"י קורא לזימון "ברכת הצירוף". אפשר שבשם זימון טמונה סברת רבי אבהו – ישנו אדם אחד המזמן את השאר לברך, אך הוא עצמו לא מצטרף לברכתם, ואילו בשם צירוף טמונה סברת רב אסי – ישנו אדם אחד המצרף את כולם ואת עצמו לברכה אחת.

פער זה לא מתבטא רק בפסוקים עצמם, אלא גם בהקשריהם. מקורו של רב אסי הוא מפרק לד אשר בספר תהלים. המדקדק בפרק זה ימצא שכל הפרק נע בין מה שקורה לדוד ביחסיו עם ה', לקריאתו של דוד לאחרים לעבוד את ה', לסירוגין. מזמור לד לא מתעלם מהחוויה האישית של דוד, אלא הוא מתאר את חוויתו של דוד כחוויה המחוללת חוויות של אחרים ההולכים בדרכו. יש כאן איחוד של חווים שונים בחווית ה' אחת, וזוהי ממש שיטתו של רב אסי בדין זימון, כפי ששרטטנוה עד כה.

לעומת רב אסי, רבי אבהו מבסס את דבריו על תחילת נאומו האחרון של משה, העוסק בתוכחה לעם ישראל. "הלה' תגמלו זאת, עם נבל ולא חכם, הלא הוא אביך, קנך, הוא עשך ויכוננך". לאחר ארבעים שנות הנהגת עם ישראל, בראותו קשיות ערפם ובהבחינו בעזות מצחם, משה חש שהוא אמנם קורא בשם ה', אך לבני ישראל לא יזיק ציווי כ"הבו גודל לאלהינו"… מנקודת מבט זו מתחיל משה את דבריו לעם ישראל, הוא לא רואה בהם שותפים לקריאתו שם ה'.

לכאורה, כאן היינו יכולים לסיים דברינו. כאן, באמירה הנוקבת כי משה, בסוף חייו, לאחר היכרות כה מעמיקה עם בני ישראל, חש מנוכר מהם. ובאמת אפשר שבטעם הרע הזה רצה גם משה לסיים את דבריו, וכך נאמר בסוף השירה הזו (לב, מד-מז):

וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת בְּאָזְנֵי הָעָם הוּא וְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן: וַיְכַל מֹשֶׁה לְדַבֵּר אֶת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל: וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם שִׂימוּ לְבַבְכֶם לְכָל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מֵעִיד בָּכֶם הַיּוֹם אֲשֶׁר תְּצַוֻּם אֶת בְּנֵיכֶם לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת: כִּי לֹא דָבָר רֵק הוּא מִכֶּם כִּי הוּא חַיֵּיכֶם וּבַדָּבָר הַזֶּה תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ:

מתנגן מהדברים שמשה רצה לסיים כאן את דבריו, לכן הוא ממצה את המסר האחרון שלו לפני מותו כאן. אך פתאום מגיעים דברי ה' (מח-נב):

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה לֵאמֹר: עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה הַר נְבוֹ אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ מוֹאָב אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ וּרְאֵה אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לַאֲחֻזָּה: וּמֻת בָּהָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹלֶה שָׁמָּה וְהֵאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ כַּאֲשֶׁר מֵת אַהֲרֹן אָחִיךָ בְּהֹר הָהָר וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו: עַל אֲשֶׁר מְעַלְתֶּם בִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמֵי מְרִיבַת קָדֵשׁ מִדְבַּר צִן עַל אֲשֶׁר לֹא קִדַּשְׁתֶּם אוֹתִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: כִּי מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל:

משה, לוחש לו ה', כאשר מת אהרן אחיך ונאסף אל עמיו, כך גם קורה לך, ממש ברגעים אלו. אולי אינך זוכר, הסיבה שזה קורה לך היא כיוון שלא קדשת אותי בתוך בני ישראל. הייתה לך ההזדמנות לתת גודל לי, לקרוא שמי, לקדש אותי (!), ולא עשית זאת. ברגע הזה, משה, שיודע בעצמו שעל כלל מגרעותיו קרא שם ה' כל חייו, מצליח להסתכל על עם ישראל קצת אחרת, לראות כי אמנם היו לא רגעים לא-מעטים בהם הוא היה רחוק מלתת גודל לאלהיו, אך לצד זה היו לו רגעים רבים בהם כל היותו היה קידוש ה', ורגעים אלו הם עיקר חייו, אם לא מבחינת הזמן, מבחינת האמת.

או אז מסתובב משה, שכבר היה בדרך לעלות להר נבו ולהיאסף אל עמיו, מסתכל עליהם במבט של אב אוהב ומרחם, "וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי מוֹתוֹ", "זאת" הברכה ולא "זאת" התוכחה, שהופיעה בפרשה הקודמת:

וַיֹּאמַר ה' מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ מִימִינוֹ אשדת אֵשׁ דָּת לָמוֹ: אַף חֹבֵב עַמִּים כָּל קְדֹשָׁיו בְּיָדֶךָ וְהֵם תֻּכּוּ לְרַגְלֶךָ יִשָּׂא מִדַּבְּרֹתֶיךָ: תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב: וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל: