תולדות – אינכם שמים על לב

אינכם שמים על לב

פרשת תולדות לאור הפטרתה

נלמד את ההפטרה (מלאכי, מתחילת הספר עד ב, ז) וננסה לראות לאורה את הפרשה:

(א) מַשָּׂא דְבַר ה' אֶל יִשְׂרָאֵל בְּיַד מַלְאָכִי: (ב) אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר ה' וַאֲמַרְתֶּם בַּמָּה אֲהַבְתָּנוּ הֲלוֹא אָח עֵשָׂו לְיַעֲקֹב נְאֻם ה' וָאֹהַב אֶת יַעֲקֹב: (ג) וְאֶת עֵשָׂו שָׂנֵאתִי וָאָשִׂים אֶת הָרָיו שְׁמָמָה וְאֶת נַחֲלָתוֹ לְתַנּוֹת מִדְבָּר: (ד) כִּי תֹאמַר אֱדוֹם רֻשַּׁשְׁנוּ וְנָשׁוּב וְנִבְנֶה חֳרָבוֹת כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת הֵמָּה יִבְנוּ וַאֲנִי אֶהֱרוֹס וְקָרְאוּ לָהֶם גְּבוּל רִשְׁעָה וְהָעָם אֲשֶׁר זָעַם ה' עַד עוֹלָם: (ה) וְעֵינֵיכֶם תִּרְאֶינָה וְאַתֶּם תֹּאמְרוּ יִגְדַּל ה' מֵעַל לִגְבוּל יִשְׂרָאֵל: (ו) בֵּן יְכַבֵּד אָב וְעֶבֶד אֲדֹנָיו וְאִם אָב אָנִי אַיֵּה כְבוֹדִי וְאִם אֲדוֹנִים אָנִי אַיֵּה מוֹרָאִי אָמַר ה' צְבָאוֹת לָכֶם הַכֹּהֲנִים בּוֹזֵי שְׁמִי וַאֲמַרְתֶּם בַּמֶּה בָזִינוּ אֶת שְׁמֶךָ: (ז) מַגִּישִׁים עַל מִזְבְּחִי לֶחֶם מְגֹאָל וַאֲמַרְתֶּם בַּמֶּה גֵאַלְנוּךָ בֶּאֱמָרְכֶם שֻׁלְחַן ה' נִבְזֶה הוּא: (ח) וְכִי תַגִּשׁוּן עִוֵּר לִזְבֹּחַ אֵין רָע וְכִי תַגִּישׁוּ פִּסֵּחַ וְחֹלֶה אֵין רָע הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ הֲיִרְצְךָ אוֹ הֲיִשָּׂא פָנֶיךָ אָמַר ה' צְבָאוֹת: (ט) וְעַתָּה חַלּוּ נָא פְנֵי אֵל וִיחָנֵּנוּ מִיֶּדְכֶם הָיְתָה זֹּאת הֲיִשָּׂא מִכֶּם פָּנִים אָמַר ה' צְבָאוֹת: (י) מִי גַם בָּכֶם וְיִסְגֹּר דְּלָתַיִם וְלֹא תָאִירוּ מִזְבְּחִי חִנָּם אֵין לִי חֵפֶץ בָּכֶם אָמַר ה' צְבָאוֹת וּמִנְחָה לֹא אֶרְצֶה מִיֶּדְכֶם: (יא) כִּי מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ וְעַד מְבוֹאוֹ גָּדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם וּבְכָל מָקוֹם מֻקְטָר מֻגָּשׁ לִשְׁמִי וּמִנְחָה טְהוֹרָה כִּי גָדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם אָמַר ה' צְבָאוֹת: (יב) וְאַתֶּם מְחַלְּלִים אוֹתוֹ בֶּאֱמָרְכֶם שֻׁלְחַן אֲדֹנָי מְגֹאָל הוּא וְנִיבוֹ נִבְזֶה אָכְלוֹ: (יג) וַאֲמַרְתֶּם הִנֵּה מַתְּלָאָה וְהִפַּחְתֶּם אוֹתוֹ אָמַר ה' צְבָאוֹת וַהֲבֵאתֶם גָּזוּל וְאֶת הַפִּסֵּחַ וְאֶת הַחוֹלֶה וַהֲבֵאתֶם אֶת הַמִּנְחָה הַאֶרְצֶה אוֹתָהּ מִיֶּדְכֶם אָמַר ה': ס (יד) וְאָרוּר נוֹכֵל וְיֵשׁ בְּעֶדְרוֹ זָכָר וְנֹדֵר וְזֹבֵחַ מָשְׁחָת לַאדֹנָי כִּי מֶלֶךְ גָּדוֹל אָנִי אָמַר ה' צְבָאוֹת וּשְׁמִי נוֹרָא בַגּוֹיִם:

עד כאן ה' קובל על כך שמבזים את עבודתו. מתייחסים לעבודתו בתור דבר שצריך לעשות ללא כבוד, ללא טהרה, ללא כוונה. נראה שכל ההתחלה באה לומר: אכן, אהבתי יותר את יעקב, העדפתי אותו מאשר את עשו, אך האם אתם חושבים שהדבר לא עלול להשתנות חלילה? אכן, קראתי לאדום גבול רשעה, אך האם אתם שונים מהותית, אף אתם גבול רשעה!

(א) וְעַתָּה אֲלֵיכֶם הַמִּצְוָה הַזֹּאת הַכֹּהֲנִים: (ב) אִם לֹא תִשְׁמְעוּ וְאִם לֹא תָשִׂימוּ עַל לֵב לָתֵת כָּבוֹד לִשְׁמִי אָמַר ה' צְבָאוֹת וְשִׁלַּחְתִּי בָכֶם אֶת הַמְּאֵרָה וְאָרוֹתִי אֶת בִּרְכוֹתֵיכֶם וְגַם אָרוֹתִיהָ כִּי אֵינְכֶם שָׂמִים עַל לֵב: (ג) הִנְנִי גֹעֵר לָכֶם אֶת הַזֶּרַע וְזֵרִיתִי פֶרֶשׁ עַל פְּנֵיכֶם פֶּרֶשׁ חַגֵּיכֶם וְנָשָׂא אֶתְכֶם אֵלָיו: (ד) וִידַעְתֶּם כִּי שִׁלַּחְתִּי אֲלֵיכֶם אֵת הַמִּצְוָה הַזֹּאת לִהְיוֹת בְּרִיתִי אֶת לֵוִי אָמַר ה' צְבָאוֹת: (ה) בְּרִיתִי הָיְתָה אִתּוֹ הַחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם וָאֶתְּנֵם לוֹ מוֹרָא וַיִּירָאֵנִי וּמִפְּנֵי שְׁמִי נִחַת הוּא: (ו) תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ וְעַוְלָה לֹא נִמְצָא בִשְׂפָתָיו בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָוֹן: (ז) כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ ה' צְבָאוֹת הוּא:

ה' פונה לכהנים: אינכם שמים על לב, עבודתכם כגוף בלי נשמה, עבודה מתה. איפה הפנימיות שלכם? איפה הרצון שלכם? איפה העצמיות שלכם? את אביכם, לוי, לא אהבתי סתם, אהבתי אותו כי הייתה לו ברית איתי, הייתה לו התקשרות עמוקה ונאמנות עד בלי די. לכן נתתי לו חיים ושלום. אם לא תשימו על לב, אם לא תשמעו, אם לא תיפתחו אליי ולא תיתנו לדברי להיכנס פנימה, יקרה לכם רק רע. הפסוק החותם את ההפטרה, נדרש בגמרא (מועד קטן יז.):

אמר רבי יוחנן, מאי דכתיב כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא אם דומה הרב למלאך ה' – יבקשו תורה מפיו. ואם לאו – אל יבקשו תורה מפיו.

מדוע? תורה היא מילים, תורה לא נושאת מטען כלשהו בתוכה, מדוע שלא יבקשו תורה מפי כל מי שיודע אותה? כיוון שתורה, עבודת ה', תפילה, אינן מעשים ריקים מתוכן, אלא הם כלים לאורות שאם הם חסרים הם לא שווים כלום. אם הרב אדם איננו שליח ה', מלאך, הרי שהוא לא מוסר את דבר ה' בעולם וממילא לא יתכן שילמדו תורה מפיו. יותר מכך: התורה שתילמד מפיו איננה תורה כלל ועיקר.

אתם הכהנים, אם רצוני יהיה בכך וארותי את ברכותיכם, ברכותיכם אינן כלום אם רצוני לא יהיה בהן, אם בכליכם לא יהיו אורות הם סתם יהיו חתיכות מתכת חסרות משמעות.

זה מה שעשו לא הבין. עשו חשב שגם אם הוא לא ינהג כהוגן, הוא יוכל לקבל את הברכה, אם יצחק יוציא אותן מפיו בהקשר אליו, אך הדבר לא נכון מיסודו, כפי שראינו. רבקה מבינה את זה ולכן היא פועלת כדי לשנות את המציאות הזאת, אך באמת אם בסוף כל התכנון היה קורס ועשו היה מקבל את הברכות, מה היה קורה? כלום. אלו דבריה "עלי קללתך בני", אל תדאג, זה לא עובד ככה, היא אומרת לו, "אך שמע בקלי ולך קח לי", כלומר, העיקר הוא לשמוע בקול האמת והצדק, ה' יתברך, וכאן דרך רבקה, ומכאן יעקב אכן מכבה את כל החששות שלו.

אפשר להסביר בכך גם את הניסיון של חכמים להראות שיעקב לא משקר. מדוע? הרבה יותר פשוט לומר שהוא שיקר, אלא ששקר כזה הוא שקר מותר. אכן, יעקב לא שיקר כלל, כיוון שמבחינת יצחק, הוא עשו בכורו, הוא זה שמגיעה לו הברכה. הוא לא הבין את זה באותו רגע, "ויחרד יצחק חרדה גדולה", פן התכנית האלהית תשתנה מהותית בשל הטעות הזו, אך מיד לאחר מכן הוא מקבל זאת, "גם ברוך יהיה", ובסוף הוא אפילו מברך את יעקב בצאתו.

עשו לא הבין את זה, ולכן הוא ביקש עוד ברכה, אבל כאשר יצחק זרם עם התכנית האלהית ואמר לו "ואת אחיך תעבד", עשו לא קיבל את זה, כיוון שאיך יתכן. לאחר מכן הוא ינסה לפגוע ביעקב לא רק בשל נקמה, אלא גם כדי לשנות את המציאות הזו, לפגוע בתכנית האלהית, בה לא ניתן לפגוע. עד הסוף עשו לא הבין את זה. במקום לא לשאת את בנות כנען כי דבר לא ראוי הוא, הוא לא נושא מבנות כנען "כי רעות בנות כנען בעיני יצחק אביו".