אמר – בְּיִשְׂרָאֵל אֲנִי אֲחֻזָּתָם

בְּיִשְׂרָאֵל אֲנִי אֲחֻזָּתָם

פרשת אמר לאור הפטרתה

בפרשה אנחנו נחשפים לקדושה המופיעה בשלושת המימדים של המציאות: המקום (קדושת המקדש), הזמן (קדושת המועדים) והאדם (קדושת הכהנים). לכאורה, לפי זה, אין עוד אפשרות של קדושה, כיוון שאין עוד מימד של המציאות בו היא תוכל להופיע. אם נחדד יותר, נגלה שהמרכז של כל הופעת הקדושה איננו אלא המקדש – המקדש שבמקום (בית המקדש), המקדש שבזמן (המועדים) והמקדש שבאדם (הכהנים), או במילים אחרות, יוצא שאין עוד מימד של המציאות בו היא תוכל להופיע, אין עוד מקום בו תשרה קדושה.

אם כן, מה יעשה סתם אדם מישראל, לא כהן, ביום חול שנמצא בעיר כלשהי בארץ או בחוץ לארץ? הוא רחוק ממרכז הקדושה מצד כל המימדים! נוכל לענות על שאלה זו לאור הפטרתנו. ה' שם בפי יחזקאל (מד):

(טו) וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם בְּנֵי צָדוֹק אֲשֶׁר שָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת מִקְדָּשִׁי שמרו על הקדושה כפי שצריך לשמור עליה בִּתְעוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעָלַי הפער ביניהם לישראל הוא פער שקיים לא רק בזכור קדושת הכהנים, אלא גם בשל ההיפך אצל ישראל הֵמָּה יִקְרְבוּ אֵלַי לְשָׁרְתֵנִי וְעָמְדוּ לְפָנַי לְהַקְרִיב לִי חֵלֶב וָדָם נְאֻם אֲדֹנָי ה' הם אלה שמתקרבים לה', כולם רחוקים: (טז) הֵמָּה יָבֹאוּ אֶל מִקְדָּשִׁי וְהֵמָּה יִקְרְבוּ אֶל שֻׁלְחָנִי לְשָׁרְתֵנִי וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמַרְתִּי: (יז) וְהָיָה בְּבוֹאָם אֶל שַׁעֲרֵי הֶחָצֵר הַפְּנִימִית רק הם מגיעים פנימה בִּגְדֵי פִשְׁתִּים יִלְבָּשׁוּ יש להם בגדים מיוחדים וְלֹא יַעֲלֶה עֲלֵיהֶם צֶמֶר וחלילה לא ילבשו בגדים כפי שכולם לובשים בְּשָׁרְתָם בְּשַׁעֲרֵי הֶחָצֵר הַפְּנִימִית וָבָיְתָה: (יח) פַּאֲרֵי פִשְׁתִּים יִהְיוּ עַל רֹאשָׁם וּמִכְנְסֵי פִשְׁתִּים יִהְיוּ עַל מָתְנֵיהֶם לֹא יַחְגְּרוּ בַּיָּזַע: (יט) וּבְצֵאתָם אֶל הֶחָצֵר הַחִיצוֹנָה אֶל הֶחָצֵר הַחִיצוֹנָה כאמור רק הם מגיעים פנימה, שאר העם בחוץ אֶל הָעָם מתרחש אצלם תהליך, הם יורדים ממדרגה אחת למדרגה אחרת לגמרי, הרבה יותר נמוכה יִפְשְׁטוּ אֶת בִּגְדֵיהֶם אֲשֶׁר הֵמָּה מְשָׁרְתִם בָּם וְהִנִּיחוּ אוֹתָם בְּלִשְׁכֹת הַקֹּדֶשׁ וְלָבְשׁוּ בְּגָדִים אֲחֵרִים וְלֹא יְקַדְּשׁוּ אֶת הָעָם בְּבִגְדֵיהֶם כיוון שאנחנו לא רוצים שחלילה בגדיהם יתלכלכו בלכלוך של ישראל: (כ) וְרֹאשָׁם לֹא יְגַלֵּחוּ וּפֶרַע לֹא יְשַׁלֵּחוּ כָּסוֹם יִכְסְמוּ אֶת רָאשֵׁיהֶם: (כא) וְיַיִן לֹא יִשְׁתּוּ כָּל כֹּהֵן בְּבוֹאָם אֶל הֶחָצֵר הַפְּנִימִית: (כב) וְאַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה לֹא יִקְחוּ לָהֶם לְנָשִׁים כִּי אִם בְּתוּלֹת מִזֶּרַע בֵּית יִשְׂרָאֵל וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר תִּהְיֶה אַלְמָנָה מִכֹּהֵן יִקָּחוּ הם שייכים למעמד חברתי הרבה יותר גבוה: (כג) וְאֶת עַמִּי יוֹרוּ בֵּין קֹדֶשׁ לְחֹל וּבֵין טָמֵא לְטָהוֹר יוֹדִעֻם: (כד) וְעַל רִיב הֵמָּה יַעַמְדוּ לשפט לְמִשְׁפָּט בְּמִשְׁפָּטַי ושפטהו יִשְׁפְּטוּהוּ וְאֶת תּוֹרֹתַי וְאֶת חֻקֹּתַי בְּכָל מוֹעֲדַי יִשְׁמֹרוּ וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי יְקַדֵּשׁוּ אם כן מצאנו עד עכשיו את הציר המחבר בין כל שלושת מימדי הופעת הקדושה במציאות, והכל בדברים השייכים בכהנים בלבד: (כה) וְאֶל מֵת אָדָם לֹא יָבוֹא לְטָמְאָה כִּי אִם לְאָב וּלְאֵם וּלְבֵן וּלְבַת לְאָח וּלְאָחוֹת אֲשֶׁר לֹא הָיְתָה לְאִישׁ יִטַּמָּאוּ בישראל בין בעיה כזו, ישראל טמאים: (כו) וְאַחֲרֵי טָהֳרָתוֹ שִׁבְעַת יָמִים יִסְפְּרוּ לוֹ: (כז) וּבְיוֹם בֹּאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ אֶל הֶחָצֵר הַפְּנִימִית אם חלילה כהן נטמא, הוא הולך להיות חלק מישראל, בחוץ, ושוב, ישראל טמאים לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ יַקְרִיב חַטָּאתוֹ נְאֻם אֲדֹנָי ה':

כאן אנחנו מגיעים לחידוד הכי גדול של אמירה זו:

(כח) וְהָיְתָה לָהֶם לְנַחֲלָה אֲנִי נַחֲלָתָם וַאֲחֻזָּה לֹא תִתְּנוּ לָהֶם בְּיִשְׂרָאֵל אֲנִי אֲחֻזָּתָם לא זו בלבד שהם נמצאים במעמד יותר גבוה, אלא מנקודת מבטו של ה', הם כלל לא חלק מהקבוצה הזו שנקראת עם ישראל, הם שייכים למדרגה הרבה יותר גבוהה, וממילא מי שהוא נחלתם, מי שהוא מקור חיותם, איננו אלא ה':

אם כן, המסקנה העולה היא נתק מוחלט בין ישראל לכהנים, ובעצם – בין ישראל לה'. אלא שאז מגיעים הפסוקים האחרונים של ההפטרה ומשנים הכל מן הקצה אל הקצה:

(כט) הַמִּנְחָה וְהַחַטָּאת וְהָאָשָׁם הֵמָּה יֹאכְלוּם וְכָל חֵרֶם בְּיִשְׂרָאֵל לָהֶם יִהְיֶה: (ל) וְרֵאשִׁית כָּל בִּכּוּרֵי כֹל וְכָל תְּרוּמַת כֹּל מִכֹּל תְּרוּמוֹתֵיכֶם לַכֹּהֲנִים יִהְיֶה וְרֵאשִׁית עֲרִסוֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לַכֹּהֵן לְהָנִיחַ בְּרָכָה אֶל בֵּיתֶךָ: (לא) כָּל נְבֵלָה וּטְרֵפָה מִן הָעוֹף וּמִן הַבְּהֵמָה לֹא יֹאכְלוּ הַכֹּהֲנִים: פ

מאיפה אוכלים הכהנים? מישראל. לפי מה שלמדנו עד עתה, יתכן שהכהנים אוכלים מישראל כיוון שה' מחייב את ישראל לתת להם, ישראל הם רק המחסן של ה' כדי להאכיל את הכהנים. אמנם לפני שנייה ראינו שמקור חיותם איננו אלא ה'! אמנם גם מכאן אין ראיה, יתכן שה' הוא מקור חיותם על ידי ישראל, אך גם כאן מדגישה הנבואה – "להניח ברכה אל ביתך"! יש כאן מוטיבציה שהיא עבור ישראל לא פחות מעבור הכהנים. לכן יוצא שכל הנתק הזה שתיארנו, איננו נתק, הפוך, הוא החיבור הכי גדול. ה' נוכח בכל ישראל, בלי יוצא מן הכלל. כך נקרא לפי הפיסוק הזה: "אֲנִי נַחֲלָתָם וַאֲחֻזָּה לֹא תִתְּנוּ לָהֶם, בְּיִשְׂרָאֵל אֲנִי אֲחֻזָּתָם", ה' הוא נחלת הכהנים, בישראל, רוצה לומר, הנחלה של הכהנים היא בישראל, הם אחד, כי ה' אחד.

ה' הוא נחלת כולם. לנחלתו יש כמה ביטויים שונים, אך הם לא מבטאים פער, הם מבטאים שייכות עמוקה כל כך שהיא יכולה וצריכה לכלול את כל הפערים הכי גדולים, היוצאים רק ממנה ובאים רק אליה. השייכות העמוקה הזו היא ליוצר הכל, שלא יכול לכלול רק את הקדושה הגלויה, הוא חייב לכלול גם את הקדושה הנסתרת. לכן כל אחד, היכן שיהיה, שייך בה', וממילא שייך בחברו. לכן ישראל צריכים להיות ישראל, אל להם להיות כהנים, והכהנים צריכים להיות כהנים, אל להם להיות ישראל, וכולם יחד ישתייכו בקדושה העליונה. הבית של ישראל מניח ברכה בבית הכהנים, וההיפך.