נשא – נְזִיר אֱלֹהִים יִהְיֶה הַנַּעַר מִן הַבָּטֶן

נְזִיר אֱלֹהִים יִהְיֶה הַנַּעַר מִן הַבָּטֶן

פרשת נשא לאור הפטרתה

אנחנו לומדים בפרשתנו את הנזיר. רבותינו שבכל הדורות שאלו האם נזירות היא חיובית או שלילית, ומתוך כך שאלו בכלל האם הנאה מהעולם הזה היא חיובית או שלילית. יתכן שלהפטרתנו (יג) תהיה תשובה לשאלה זו:

(ב) וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִצָּרְעָה מִמִּשְׁפַּחַת הַדָּנִי וּשְׁמוֹ מָנוֹחַ וְאִשְׁתּוֹ עֲקָרָה וְלֹא יָלָדָה: (ג) וַיֵּרָא מַלְאַךְ ה' אֶל הָאִשָּׁה וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ הִנֵּה נָא אַתְּ עֲקָרָה וְלֹא יָלַדְתְּ וְהָרִית וְיָלַדְתְּ בֵּן: (ד) וְעַתָּה הִשָּׁמְרִי נָא וְאַל תִּשְׁתִּי יַיִן וְשֵׁכָר וְאַל תֹּאכְלִי כָּל טָמֵא: (ה) כִּי הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ כִּי נְזִיר אֱלֹהִים יִהְיֶה הַנַּעַר מִן הַבָּטֶן וְהוּא יָחֵל לְהוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד פְּלִשְׁתִּים: (ו) וַתָּבֹא הָאִשָּׁה וַתֹּאמֶר לְאִישָׁהּ לֵאמֹר אִישׁ הָאֱלֹהִים בָּא אֵלַי וּמַרְאֵהוּ כְּמַרְאֵה מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים נוֹרָא מְאֹד וְלֹא שְׁאִלְתִּיהוּ אֵי מִזֶּה הוּא וְאֶת שְׁמוֹ לֹא הִגִּיד לִי: (ז) וַיֹּאמֶר לִי הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן וְעַתָּה אַל תִּשְׁתִּי יַיִן וְשֵׁכָר וְאַל תֹּאכְלִי כָּל טֻמְאָה כִּי נְזִיר אֱלֹהִים יִהְיֶה הַנַּעַר מִן הַבֶּטֶן עַד יוֹם מוֹתוֹ: פ (ח) וַיֶּעְתַּר מָנוֹחַ אֶל ה' וַיֹּאמַר בִּי אֲדוֹנָי אִישׁ הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר שָׁלַחְתָּ יָבוֹא נָא עוֹד אֵלֵינוּ וְיוֹרֵנוּ מַה נַּעֲשֶׂה לַנַּעַר הַיּוּלָּד: (ט) וַיִּשְׁמַע הָאֱלֹהִים בְּקוֹל מָנוֹחַ וַיָּבֹא מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים עוֹד אֶל הָאִשָּׁה וְהִיא יוֹשֶׁבֶת בַּשָּׂדֶה וּמָנוֹחַ אִישָׁהּ אֵין עִמָּהּ: (י) וַתְּמַהֵר הָאִשָּׁה וַתָּרָץ וַתַּגֵּד לְאִישָׁהּ וַתֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה נִרְאָה אֵלַי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּא בַיּוֹם אֵלָי: (יא) וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ מָנוֹחַ אַחֲרֵי אִשְׁתּוֹ וַיָּבֹא אֶל הָאִישׁ וַיֹּאמֶר לוֹ הַאַתָּה הָאִישׁ אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֶל הָאִשָּׁה וַיֹּאמֶר אָנִי: (יב) וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ עַתָּה יָבֹא דְבָרֶיךָ מַה יִּהְיֶה מִשְׁפַּט הַנַּעַר וּמַעֲשֵׂהוּ: (יג) וַיֹּאמֶר מַלְאַךְ ה' אֶל מָנוֹחַ מִכֹּל אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֶל הָאִשָּׁה תִּשָּׁמֵר: (יד) מִכֹּל אֲשֶׁר יֵצֵא מִגֶּפֶן הַיַּיִן לֹא תֹאכַל וְיַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ וְכָל טֻמְאָה אַל תֹּאכַל כֹּל אֲשֶׁר צִוִּיתִיהָ תִּשְׁמֹר: (טו) וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ אֶל מַלְאַךְ ה' נַעְצְרָה נָּא אוֹתָךְ וְנַעֲשֶׂה לְפָנֶיךָ גְּדִי עִזִּים: (טז) וַיֹּאמֶר מַלְאַךְ ה' אֶל מָנוֹחַ אִם תַּעְצְרֵנִי לֹא אֹכַל בְּלַחְמֶךָ וְאִם תַּעֲשֶׂה עֹלָה לַה' תַּעֲלֶנָּה כִּי לֹא יָדַע מָנוֹחַ כִּי מַלְאַךְ ה' הוּא: (יז) וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ אֶל מַלְאַךְ ה' מִי שְׁמֶךָ כִּי יָבֹא דבריך דְבָרְךָ וְכִבַּדְנוּךָ: (יח) וַיֹּאמֶר לוֹ מַלְאַךְ ה' לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי וְהוּא פֶלִאי: ס

נשים לב שגם אשת מנוח מצווית לא לשתות יין או לאכול כל טמא. לכאורה היה ניתן לומר שהיא נזירה, אמנם היא לא נקראת נזיר במפורש, רק שמשון עצמו. אם כן, מהי סיבת האיסור? "נזיר אלהים יהיה הנער מן הבטן עד יום מותו", נפרש במובן הכי פשוט – עליו להיות נזיר ממש מן הבטן, כבר בהיותו בבטן. במובן הזה, כל המציאות שלו היא קודש. מדוע? "והוא יחל להושיע את ישראל מיד פלשתים", עליו להיות מנהיג. בדיוק הפוך ממה שהיינו חושבים, ששמשון צריך להיות קדוש מבטן כדי להתבודד ולהתייחד, אך אנו מגלים בדיוק ההיפף. נזיר שלנו הוא ההיפך מהנזיר במקומות אחרים, הוא לא מתבודד, הוא לא מתרחק, הוא מנהיג, הוא מוביל את העם, הוא מושיע את ישראל מיד פלשתים.

לפי זה, נוכל להבין שלא רק בין אדם לחברו כן, אלא גם בין אדם למקום. האיסורים עליו אינם איסורי פרישות, הוא כלל לא מנסה לא להנות מהעולם הזה, ההיפך, הוא מנסה לחוות את העולם הזה באופן המלא ביותר. כעת נחזור לפסוקים (ו):

(א) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: (ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַה': (ג) מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר חֹמֶץ יַיִן וְחֹמֶץ שֵׁכָר לֹא יִשְׁתֶּה וְכָל מִשְׁרַת עֲנָבִים לֹא יִשְׁתֶּה וַעֲנָבִים לַחִים וִיבֵשִׁים לֹא יֹאכֵל: (ד) כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מִגֶּפֶן הַיַּיִן מֵחַרְצַנִּים וְעַד זָג לֹא יֹאכֵל: (ה) כָּל יְמֵי נֶדֶר נִזְרוֹ תַּעַר לֹא יַעֲבֹר עַל רֹאשׁוֹ עַד מְלֹאת הַיָּמִם אֲשֶׁר יַזִּיר לַה' קָדֹשׁ יִהְיֶה גַּדֵּל פֶּרַע שְׂעַר רֹאשׁוֹ: (ו) כָּל יְמֵי הַזִּירוֹ לַה' עַל נֶפֶשׁ מֵת לֹא יָבֹא: (ז) לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לְאָחִיו וּלְאַחֹתוֹ לֹא יִטַּמָּא לָהֶם בְּמֹתָם כִּי נֵזֶר אֱלֹהָיו עַל רֹאשׁוֹ: (ח) כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ קָדֹשׁ הוּא לַה':

האדם הזה הוא פלא, כמו מלאך האלהים שהתגלה לאשת מנוח, הוא שייך לעולם של סוד. הוא מפליא לנדור נדר, מדובר ביוזמה שלו, יוזמה שבאה מתוך עולמנו שלנו לגמרי. אדם כזה הוא איננו אדם הבורח מהעולם הזה, אלא ההיפך, הוא חווה את העולם הזה באופן הכי מלא. השערות מבטאות את העולם התרבותי המאופק והמנומס, לא זה שחווה את העולם הזה באופן המלא, אלא מסייג אותו, גם אם רק כדי לדייק אותו. היין מבטא את הצד ההפוך, לא את האיפוק ואת הנימוס, אלא את החייתיות של העולם הזה, המונעת מהאדם להנות באמת מהעולם הזה, שכן חושיו מתקהים וכעת הוא באמת מתקשה לחוות את העולם באופן המלא. הטומאה היא הכי מובהקת – טומאה מגיעה במקום מוות, ועליו מוטלת המשימה לחוות את העולם באופן המלא והחי ביותר. הוא בא מתוך עולמנו שלנו.

האם כל זה סותר את היותו "קדש הוא לה'"? ממש לא. יותר מכך, הוא לא רק קדוש, הוא גם יכול להיות מנהיג, כפי שראינו, הוא מגלה בתוכו את הפלא, את הסוד של האינסוף השוכן בקרבו, במעמקי הסוף, ולכן הוא יכול להנהיג את המציאות, כפי שהאינסוף מנהיג את המציאות. הוא חווה את העולם הזה, כפי שה' חווה את העולם הזה, הוא לא מסייג אותו ולא מבהם אותו, הוא חי בהרמוניה שלמה עם העולם, נוכח בכל מרחביו ואוהב את כל יצוריו. ממש נזר אלהיו על ראשו. "נזיר אלהים", נזיר הקשור לכוחותיו של אלהים.