אברהם ולוט

החסד של לוט

לפרשת וירא

זיו חן זצ''ל

התורה (בראשית יג) מלמדת:

(א) וַיַּעַל אַבְרָם מִמִּצְרַיִם הוּא וְאִשְׁתּוֹ וְכָל אֲשֶׁר לוֹ וְלוֹט עִמּוֹ הַנֶּגְבָּה: (ב) וְאַבְרָם כָּבֵד מְאֹד בַּמִּקְנֶה בַּכֶּסֶף וּבַזָּהָב: (ג) וַיֵּלֶךְ לְמַסָּעָיו מִנֶּגֶב וְעַד בֵּית אֵל עַד הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הָיָה שָׁם אָהֳלֹה בַּתְּחִלָּה בֵּין בֵּית אֵל וּבֵין הָעָי: (ד) אֶל מְקוֹם הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה שָׁם בָּרִאשֹׁנָה וַיִּקְרָא שָׁם אַבְרָם בְּשֵׁם ה': (ה) וְגַם לְלוֹט הַהֹלֵךְ אֶת אַבְרָם הָיָה צֹאן וּבָקָר וְאֹהָלִים: (ו) וְלֹא נָשָׂא אֹתָם הָאָרֶץ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו כִּי הָיָה רְכוּשָׁם רָב וְלֹא יָכְלוּ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו: (ז) וַיְהִי רִיב בֵּין רֹעֵי מִקְנֵה אַבְרָם וּבֵין רֹעֵי מִקְנֵה לוֹט וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי אָז יֹשֵׁב בָּאָרֶץ: (ח) וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל לוֹט אַל נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין רֹעַי וּבֵין רֹעֶיךָ כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ: (ט) הֲלֹא כָל הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי אִם הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה וְאִם הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה: (י) וַיִּשָּׂא לוֹט אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה לִפְנֵי שַׁחֵת ה' אֶת סְדֹם וְאֶת עֲמֹרָה כְּגַן ה' כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בֹּאֲכָה צֹעַר: (יא) וַיִּבְחַר לוֹ לוֹט אֵת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן וַיִּסַּע לוֹט מִקֶּדֶם וַיִּפָּרְדוּ אִישׁ מֵעַל אָחִיו: (יב) אַבְרָם יָשַׁב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וְלוֹט יָשַׁב בְּעָרֵי הַכִּכָּר וַיֶּאֱהַל עַד סְדֹם: (יג) וְאַנְשֵׁי סְדֹם רָעִים וְחַטָּאִים לַה' מְאֹד:

לוט הוא איש חסד. הוא בטל לאברהם. כאשר אברם עולה ממצרים נאמר: וַיַּעַל אַבְרָם מִמִּצְרַיִם הוּא וְאִשְׁתּוֹ וְכָל אֲשֶׁר לוֹ וְלוֹט עִמּוֹ הַנֶּגְבָּה, אברם ואשתו עולים, ואיתם הרכוש, ואיתם לוט, לוט הוא חלק מהרכוש של אברהם, כביכול, או אפילו פחות מכך. ללוט יש צאן ובקר ואהלים כיוון שהוא הולך בדרכו של אברם, הוא ממש מחקה אותו. הוא מחקה אותו עד כדי טשטוש הגבולות, עד כדי חוסר יכולת לשבת יחדיו. רועי מקנה אברם ורועי מקנה לוט רבים, כיוון שאברם ולוט עצמם אוהבים זה את זה אהבת נפש, אך מה לעשות, עם כל האהבה, לא ניתן לבנות מערכת יחסים על בסיס חוסר זהות. לא יתכן שיטושטשו הגבולות, לא יתכן שהחסד הגדול של אברהם, הפתיחות העצומה שיש לו כלפי הזולת, יגרמו לכך שהוא עצמו מאבד את אישיותו, כאשר לוט גוזל את אישיותו.

לכן אברם מציע ללוט להיפרד. אין כוונתו לנתק את החסד שלו מלוט, חלילה, כפי שיוכח ממלחמתו בפרק הבא נגד המלכים כדי להצילו, אך הוא מבין שלוט לא יכול להיות בקרבת מקום לגבולותיו של אברם. לוט, מאוכזב, מחפש אלטרנטיבה, והוא מוצא אותה בסדום. בסדום מוצא לוט שפע עצום, חסד ענק. הוא מוצא שם את מה שהוא מצא באברהם, והוא הולך לשם. אמנם מיד לאחר מכן, מודגש בתורה שאנשי סדום לא נוהגים כמנהג אברהם, ההיפך הגמור. החסד שלהם נטל מכל אחד את אישיותו, כפי שמספר המדרש, הם היו מקצרים את הארוכים ומאריכים את הקצרים, הם לא נתנו מקום לכל אחד כפי שהוא, לא בהכרח כי כולם צריכים להיות אותו דבר, אלא פשוט כולם צריכים להיות כולם, אין לאף אחד פנימיות וזהות.

כאשר המלאכים מגיעים לסדום ולוט מזמינם לביתו, הם עונים לו (יט, ב): לֹּא כִּי בָרְחוֹב נָלִין, הם מסרבים להיכנס לביתו, הם מעדיפים להיות במרחב המשותף לכולם, הם לא רוצים לחדור לפנימיותו. הם מנסים ללמדו שהבעיה מלכתחילה הייתה חוסר נתינת המקום לאברם, ושהשהות בסדום המצטיינת בכך תביא חורבן.

אך לוט לא מבין זאת. תושבי סדום דורשים: אַיֵּה הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר בָּאוּ אֵלֶיךָ הַלָּיְלָה הוֹצִיאֵם אֵלֵינוּ וְנֵדְעָה אֹתָם, כיוון שהם לא מאמינים שלמישהו יש פנימיות שהם לא צריכים לדעת. הוא מציע את ההצעה ההזויה: הִנֵּה נָא לִי שְׁתֵּי בָנוֹת אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ אִישׁ אוֹצִיאָה נָּא אֶתְהֶן אֲלֵיכֶם וַעֲשׂוּ לָהֶן כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם רַק לָאֲנָשִׁים הָאֵל אַל תַּעֲשׂוּ דָבָר כִּי עַל כֵּן בָּאוּ בְּצֵל קֹרָתִי, האורחים מגיעים מבחוץ, ואף שאנו מצווים לקבלם בסבר פנים יפות, אסור לנו לשכוח שהם חיצוניים לנו, ואת זאת לא הבין לוט, עד כדי הפקרת בנותיו, השייכות לפנימיותו, לידי אותם אנשים הדופקים באלימות על דלתותיו ומבטלים כליל את פנימיותו. התפנית בסיפור היא וַיִּשְׁלְחוּ הָאֲנָשִׁים אֶת יָדָם וַיָּבִיאוּ אֶת לוֹט אֲלֵיהֶם הַבָּיְתָה וְאֶת הַדֶּלֶת סָגָרוּ. וְאֶת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר פֶּתַח הַבַּיִת הִכּוּ בַּסַּנְוֵרִים מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל וַיִּלְאוּ לִמְצֹא הַפָּתַח, הם מכניסים אותו הביתה בכוח, הם קוראים לו לשוב לפנימיותו, ואת מי שבחוץ ושמאיים על הפנימיות הם מנטרלים, כראוי למי ששב לפנימיותו.

לוט אכן שב לפנימיותו. עד כדי כך שדומה בעיני שתי בנותיו, שכל העולם לא קיים. אכן מנקודת מבט פנימית מדי, לא רואים כלום שנמצא בחוץ. כאן מגיע בדיוק ההיריון שלהן: וַתַּהֲרֶיןָ שְׁתֵּי בְנוֹת לוֹט מֵאֲבִיהֶן. ההיריון הוא תהליך של התחברות חיצונית היוצרת תוצאה פנימית. החוץ משפיע על הפנים, ובסוף הפנים משפיע על החוץ. ישנם יחסי גומלין, ואין בכך דבר רע, ההיפך, כך הוא הנכון. הבעיה מתחילה כאשר מטשטשים את הגבולות, כאשר יחסי הגומלין וההשפעה ההדדית הופכים ליחסים שבמקום לחבר צד אחד לצד השני, מנתקים את הצד השני מעצמו.

אברהם הוא איש האוהל. החסד שלו הוא חסד מדויק. בשונה מלוט, שהבין שחסד הוא חוסר גבולות, שחסד הוא חיצוניות גמורה, ומבנותיו, שהבינו שהנכון הוא פנימיות גמורה, אברהם נוטה אהלו, שם את הפנימיות שלו בצד, כדי לתפוס כמה שיותר אורחים, אך הוא לא שוכח את עצמו. הבית שלו לא עשוי מקירות בטון בלתי-חדירים, כי אם מיריעות, אך הוא קיים. הפנימיות שלו כל כך גדולה שהיא יודעת להשפיע על כולם, אך כדי שהיא תוכל להשפיע על כולם, היא חייבת להתקיים בפני עצמה.