אור החיים שבמשפחה לפרשת פנחס

לק"י

טז תמוז ה'תשעו

אור החיים שבמשפחה

לפרשת פנחס ולחמישה עשר בתמוז, הילולת אור החיים הקדוש

אור החיים הקדוש כותב בעקבות מאמר הכתוב "ובנים לא היו לו" (כז, ג) על צלפחד:

ובנים לא היו לו. ולא אמרו אין לו, יתבאר על דרך אומרם בני בנים הרי הם כבנים, והעלו בגמרא (יבמות סב ב) שהוא הדין בני הבנות, לזה אמרו לא היו לו כבר אבל יש תקוה שיהיה לו והם אשר ילדו בנותיו שהם נקראים גם כן בניו.

רבנו מבין שכוונת הפסוק "ובנים לא היו לו" בלשון עבר, במקום "ובנים אין לו", שבעבר לא היו לו בנים, אך גם לאחר שמת יכולים להיות לו, כיוון שגם בני בנות הרי הם כבנים.

לפני כן, מסביר רבנו את מיקום הפסוק "ובני קורח לא מתו" (כו, יא) באמצע ספירת שבט ראובן בעקבות העובדה שכל בני דתן ואבירם מתו:

ובני קרח לא מתו. הודיע הכתוב ענין זה כאן ולא במקום עיקר המעשה, גם לא כתבו במקום מספר הלוים כי שם מקום הודעת המתים מהם, לפי מה שכתבנו כי כאן בא אלהים לקבוע העון בדתן ואבירם ולהקל מעל קרח, לזה גמר אומר ובני קרח לא מתו, הכוונה שזה יגיד זכות אביהם שלא שטפם חובו כדרך ששטף חובם של דתן ואבירם כל בתיהם להיותם עיקר המחלוקת.

אור החיים מסביר שהתורה מלמדת עובדה זאת דווקא כאן, כיוון שהיא באה להקל מעל קורח ולהחמיר את העוון בדתן ואבירם. בעוד עוונם של דתן ואבירם גרם למות בניהם, עוונו של קורח היה יותר קטן ולכן לא גרם לו זאת.

בשתי הפרשנויות הללו של רבנו, מתגלים בני האדם ובני בניו כממשיכיו, אם כיורשי טובתו, ואם כיורשי רעתו. אך בד בבד הם לא יורשים הכל – נשים לא יכולות לרשת את אביהן, ואם העוון קטן, הבנים לא ירשו את חוב אביהם. אם כן, מתגלה כאן איזון דק בין אינדיבידואליזם לפמיליזם, בין יחידאיות למשפחתיות.

ניגע בשני הסיוגים שתוארו לעיל למשפחתיות על פי תורתנו כפי שרבנו פירשה.

נשים לא יכולות לרשת את אביהן. מדוע? בפשטות, נשים לא נתפסות כעצמאיות מבחינה משפחתית (בשונה מבחינה מקצועית, השכלתית, וכדומה), כיוון שהן לא נותנות הזרע. המשפחה נקראת על שם האב, "בית אב" (המופיע רבות בפרשתנו), שכן תפקיד האשה ביצירת ופיתוח הוולד הוא טיפוחו, ולא יצירתו. יוצר המשפחה הוא האב, ואילו מגדלת המשפחה היא האם. לכן המשפחה נקראת על שם האב, אך את ענייני הבית השוטפים על האם לקבוע.

אם כן, אך טבעי יהיה שנשים לא יוכלו לרשת את אביהן. ירושה היא אמנם עניין ממוני, אך עוד לפני כן היא עניין משפחתי. האדם מקבל את ששייך לאביו, רק כיוון שהוא אביו. נשים, שמהן מצופה להיטפל למשפחה אחרת, לבית האב של בעליהן, אין שום זכות בירושה, כיוון שהן כבר לא בבית האב.

בתורה מקובל לתפוס את העוון כחוב, שעל האדם לשלמו, וכך גם רבנו מתייחס אליו בפרשנותו זו. אם כן, ברור שאם העוון קטן, האדם יכול לשלם עליו בנקל כבר בחייו, ואם העוון גדול, לפחות חלק מתשלומו יצטרך להידחות לאחר מיתתו.

לפנינו שתי אמירות יסודיות מאוד באשר למשפחתיות בתורה.

האדם שייך למשפחתו. משפחתו היא הקבוצה האנושית הכי פחות גדולה שהאדם חי בה, מה שמקנה לה אינטימיות רבה וחיבור אמיץ. היות האדם חלק ממשפחתו חבוקה ביסודות מהותו של האדם, כיוון שאם הפרטים יונקים מהכלל, הרי שהפרט, האדם, יונק באופן ישיר מהמשפחה את כוחותיו ואת תעצומות חייו. המשפחה הגרעינית יונקת מהמשפחה המורחבת, המשפחה המורחבת מהשבט, השבט מהאומה, האומה מהאנושות, האנושות מבעלי החיים, בעלי החיים מהאורגניזמים למיניהם, האורגניזמים מהמציאות והמציאות ממלכו של עולם.

במילים אחרות, במובן מסויים, ביסודות היחיד נמצאת משפחתו, הרבה לפני אומתו. כדי להעצים את עצמו, על הפרט להימסר למשפחתו ככל יכולתו.

אף על פי כן, הפרט הוא פרט. הוא לא רק משפחתו. הוא חלק מהותי ממנה, הוא לא יהיה הוא בלעדיה, והיא לא תהיה היא בלעדיו, אך יש לו מרכיבים עצמאיים. במובן הזה, ברור מדוע "בני קורח לא מתו". "איש בחטאו יומת", וכמובן, חטאיו של אדם משפיעים על משפחתו. למרות זאת, אין הם משפיעים עליה כפי שהם משפיעים עליו. ההשפעה חלשה יותר. כמו כן, מובן למה ירושת האב לא עוברת לאשה. לאשה יש יותר עצמאות בשל היותה יצור יותר קרוב למציאות (וממילא פחות קשור לכלל), ולכן היא זו שיוצאת ממשפחתה באופן טוטאלי, בכל הקשור לשייכותה העכשווית (שכמובן מושפעת גם משייכותה העברית, ובמובן הזה היא עדיין קשורה למולדתה). אף האיש יוצא ממשפחתו, אך לא באופן טוטאלי, והוא ממשיך את משפחתו בצורה אחרת. ממון הוא הרחבתו והתרחבותו של האדם, הוא הידא אריכתא שלו, ולכן ברור שאשה המנתקת את שייכותה העכשווית משייכותה המולדתית לא תקבל את ממון המשפחה. היא כבר לא הרחבתו והתרחבותו של אביה, אלא הרחבתו והתרחבותו של איש אחר. יצירתו של הזרע היא לא חוכמה גדולה, והיא לא דורשת ירידה עמוקה לפרטים כפי שדורש טיפוחו. יצירת המשך איננה המשך ממש. האם עושה את התהליך שהבן עושה. היא מתפרטת ביחד איתו, עד שהוא גדל, אז הוא מתפרט אפילו יותר ממנה, וממשיך את אור החיים שהיא נתנה לו עד למקומות הכי נמוכים שבמציאות ומתעלה יחד איתם אל עבר מקורו העליון יתברך.