אל יצא איש ממקומו של עולם לפרשת בשלח

לק"י

טז שבט ה'תשעז

אל יצא איש ממקומו של עולם

לפרשת בשלח

זיו חן זצ''ל

רְאוּ כִּי ה' נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת עַל כֵּן הוּא נֹתֵן לָכֶם בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לֶחֶם יוֹמָיִם שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי.

(טז, כט)

כי אל לו לאדם לצאת ממקומו של עולם בשבת, כיוון שהיסוד של שבת הוא השהות במקומו, היינו מקומו של האיש, שכל איש הוא בבחינת עולם קטן, ולכך מתכוון הפסוק באומרו אל יצא איש ממקומו, היינו שלא לצאת ממקומו של עולם שהוא מקומו של עצמו כלל.

והטעם מדוע לא יצא איש ממקומו, ש"איש" הוא אותיות יש א', היינו יש אחד בעולם, והוא בחינת הצלם אלוהים שבאדם, זה המורה על קיומו של מקור לכל החיים כולם, והוא בחינת שבת. אך בימי החול אותו איש איננו בבחינת איש, אלא בבחינת אדם, שכך נקרא ביום השישי לבריאה, שהוא יום חול. ואדם הוא אותיות א' דם, היינו יצור אחד העשוי מדם, שהוא בחינת הנפש הבהמית שבו.

ויבואר כי אל לו לאדם לצאת ממקומו ביום השביעי, כי אם עושה כן, הרי הוא יוצא מבחינת איש שלו לבחינת אדם שלו. ובחינת אדם שלו, שכאמור, נבראה ביום השישי, תפקידה להרחיב כמה שיותר את מקומו של האדם, כך שבהיכנס השבת, תבוא השבת באתערותא דלעילא וה' ישרה עליה קדושה עליונה, וכך יוצא שהעולם מתקדש משבת לשבת יותר ויותר.

ובזה תבואר גם כן תחילת הפסוק, שה' נותן ביום השישי לחם יומיים, שתפקיד האדם לנסות ולהתרחב יותר ויותר בלחם, שהוא בחינת הגשמיות כולה כיוון שהלחם הוא עיקר המזון והמזון הוא עיקר הגשמיות שכן כולה תלוי בו וללא מזון לא תהיה גשמיות. ה' עוזר לו במגמה זו ואם הוא לא יכול הוא אפילו יעשה זאת במקומו. החול והקודש לא יכולים להיות יחד, כיוון שהם תרתי דסתרי, ולכן יש להשהות את הקודש בימות החול כך שיוכל להרחיב את החול ואת בחינת האדם שבו, ובכניסת השבת להשהות את החול כדי שיוכל להשרות קודש על הרחבת החול שיצר במהלך השבוע שעבר ואזי הוא בבחינת איש. ורק כך ישולבו יחדיו הקודש והחול, לסירוגין ולא בחדא מחתא, בהיותם תרתי דסתרי, ולכן יש לתת מקום וממשלה לאחד מהם בכל פעם.