אסורה נא ואראה לפרשת שמות

אסורה נא ואראה

לפרשת שמות

זיו חן זצ''ל

נעיין מעט בסימן יג בדברי מדרש תנחומא לפרשתנו.

ויאמר משה אסורה נא ואראה (שמות ג ג). ר' יוחנן אמר שלש פסיעות פסע משה, ר"ל אמר לא פסע אלא צוארו עקם.

מהו יסוד המחלוקת? אפשר שנחלקו במהות מפגשו של משה עם הנוכחות האלהית בעולם. האם משה ממש פסע לעברה, התקדם לשכינה והתקרב אליה, או שמשה עיקם את צוארו, רק הטה אוזן לשמע דבר ה', אך הוא עצמו לא התקדם. האם כל האדם יכול להפוך ליצירה אחרת לגמרי, דבר גדול הרבה יותר ממה שהוא, איש האלהים ממש, או שרק הבחינה הרוחנית שבאדם יכולה להתעלות, אך בשר קודש לא יהיה לו. ואולי אין זו מחלוקת בעבודת ה', אלא מחלוקת בדמותו של משה ספציפית.

א"ל הקדוש ברוך הוא נצטערתה לראות, חייך שאגלה עליך.

מתוך הקושי, מתוך החשש להתקדם עם גוף הבשר והחומר לעבר הקול ומתוך הכאב שבעיקום הצוואר ובהימנעות מהעולם הזה כדי שהראש יוכל לשמוע את דבר מקור הכל, מגיעה ההתגלות האלהית. זוהי בחינת משה, התינוק שלא היה לו שום סיכוי להינצל עד כדי כך שלאמו לא נותרה ברירה אלא פשוט לזורקו במים, האיש שהאדם החזק בעולם בימיו, המולך על האימפריה הגדולה בתבל אותו עידן, ביקש את נפשו, המנהיג כבד הפה שלכאורה אף אחד לא היה מורד באותה אימפריה ופשוט יוצא בעצם אותו יום תחת פיקודו. האיש הזה הוא איש האלהים, כל חייו הם גאולה, מתוך הצער מגיעה ההתגלות.

מיד ויקרא אליו אלקים מתוך הסנה ויאמר משה משה ויאמר הנני (שם שם /שמות ג'/ ד), אמר לו הקדוש ברוך הוא אתה אמרת הנני, חייך שתבא שעה ותאמר תפלה על ישראל ואנכי אענה אותך מיד, שנאמר אז תקרא וה' יענה תשוע ויאמר הנני (ישעיה נח ט).

הנכונות התמידית של משה, בלי לערער ואפילו להרהר, לקיים את דבר ה', גורמת לו להיות אחד עם ה', שכן הם משותפי אינטרסים לשני הצדדים, וממילא גם האינטרסים שלו ממומשים על ידי ה' בדיוק כשם שהאינטרסים של ה' ממומשים על ידיו.