אשר לא צוה אותם – לפרשת שמיני – זיו חן זצ"ל

לק"י

כב ניסן ה'תשעז

אשר לא צוה אותם

לפרשת שמיני ולספירת העומר

זיו חן זצ''ל

וַתֵּ֤צֵא אֵשׁ֙ מִלִּפְנֵ֣י יְקֹוָ֔ק וַתֹּ֙אכַל֙ עַל־הַמִּזְבֵּ֔חַ אֶת־הָעֹלָ֖ה וְאֶת־הַחֲלָבִ֑ים וַיַּ֤רְא כָּל־הָעָם֙ וַיָּרֹ֔נּוּ וַֽיִּפְּל֖וּ עַל־פְּנֵיהֶֽם: וַיִּקְח֣וּ בְנֵֽי־אַ֠הֲרֹן נָדָ֨ב וַאֲבִיה֜וּא אִ֣ישׁ מַחְתָּת֗וֹ וַיִּתְּנ֤וּ בָהֵן֙ אֵ֔שׁ וַיָּשִׂ֥ימוּ עָלֶ֖יהָ קְטֹ֑רֶת וַיַּקְרִ֨יבוּ לִפְנֵ֤י יְקֹוָק֙ אֵ֣שׁ זָרָ֔ה אֲשֶׁ֧ר לֹ֦א צִוָּ֖ה אֹתָֽם: וַתֵּ֥צֵא אֵ֛שׁ מִלִּפְנֵ֥י יְקֹוָ֖ק וַתֹּ֣אכַל אוֹתָ֑ם וַיָּמֻ֖תוּ לִפְנֵ֥י יְקֹוָֽק: וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶֽל־אַהֲרֹ֗ן הוּא֩ אֲשֶׁר־דִּבֶּ֨ר יְקֹוָ֤ק׀ לֵאמֹר֙ בִּקְרֹבַ֣י אֶקָּדֵ֔שׁ וְעַל־פְּנֵ֥י כָל־הָעָ֖ם אֶכָּבֵ֑ד וַיִּדֹּ֖ם אַהֲרֹֽן:

ויקרא ט, כד-י, ג

בתחילה, יוצאת אש, אוכלת את העולה ואת החלבים, וכולם נרתעים אחור, שכן מי יכול לעמוד מפני האש הגדולה של קודשא בריך הוא. אונקלוס מלמדנו ש"וירנו" היינו "ושבחו", היינו נתנו שבח והלל לקודשא בריך הוא. שבח הוא ההפוך מהודאה. הודאה היא התודה האנושית לה' על מה שנתן לאדם, ואילו שבח הוא תיאור גדולתו האובייקטיבית של ה'. מול האש השורפת, האוכלת, של קודשא בריך הוא, הדבר היחיד שהאדם יכול לעשות הוא לתאר את גדולתו. לפני בני ישראל התגלות בבחינת מלמעלה למטה של קודשא בריך הוא, התגלות הגורמת לכולם ליפול על פניהם, להשתטח, להתבטל.

ולפתע פתאום, בשיאה של תחושת חוסר היוזמה הפושה בקרב כל העם לנוכח אשו הגדולה של קודשא בריך הוא, יוצאים שני בני אהרן, נדב ואביהוא, ויוזמים. הם מכניסים את עצמם ואת נקודת מבטם לתוך המשכן. אין זו אלא אש זרה, אשר לא צוה ה' אותם. לכן יוצאת אש נוספת של ה', והורגת אותם, על כך שהם הכניסו את יוזמתם האישית לתוככי מרכז הקדושה האובייקטיבית בעולם, היכן שההתגלות מתרחשת מלמעלה למטה בלבד.

או אז, וידם אהרן. אהרן נודם. מידה זו ראויה לו לאותו צדיק, שכן כאמור, זו התגובה הנכונה באותה עת בה מתגלה הקדושה האובייקטיבית בעולם. אך אם נחזור אחורה, נגלה שגם אהרן היה שותף ליוזמות בעבודת ה', כנגד ציווי ה'. וכך אומרת התורה (שמות לב, א-ו):

וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ: וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַהֲרֹן פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְהָבִיאוּ אֵלָי: וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיָּבִיאוּ אֶל אַהֲרֹן: וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: וַיַּרְא אַהֲרֹן וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וַיֹּאמַר חַג לַיקֹוָק מָחָר: וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק:

אהרן יוזם עבודת ה', שלאחר מכן, יאמר עליה ה' ש"סרו מהר מן הדרך". אם כן, מדוע אהרן כאן נודם? הצדיק עובד את ה' מתוך התפשטות. הוא עושה מה שהוא חש לנכון. הוא לא מתחשבן או מידיין עם עצמו, הוא פשוט חש את ה' בוער מתוך מעשה מסוים, ואותו הוא עושה (ייתכן ששורש הנהגה זו הוא שהוא כה קידש את עצמו כדי כך שרצונו הוא רצון ה'). הצדיק לא יוזם שום דבר, אך יוזם את הכל. מתוך האינסטינקט הפנימי שלו, הוא פועל את כל הפעולות, אך אין זה אינסטינקט של תחושה שלו, אלא זהו אינסטינקט שכל כולו חווית נוכחות אלהית תקיפה ועוצמתית. באותה עת, אהרן חש כי זהו המעשה הנכון, ואותו הוא אכן עשה, ואכן הוא לא נענש על מעשהו אז, בשונה מאלה שעבדו את העגל, שאכן נענשו, כיוון שלהם לא היה אינסטינקט קדוש זה. אך כאן, הוא חש אחרת. כאן הוא חש, שנדב ואביהוא, שלא זכו למדרגתו זו בבחינת אינסטינקטים קדושים, פעלו בדרכה בלי לדעת שהם לא שייכים לדרך זו עדיין, וגרמו לעיוות גדול.

נעיר שלמרות זאת, ישנה בחינה הפוכה, בה דווקא הפועל, היוזם והיוצר בעבודת ה' הוא האדם החווה נוכחות אלהית חזקה במציאות, והאדם שאיננו פועל הוא דווקא זה הנותר בעולמו הפנימי ומחפש את ה' מדבר אליו בתוך עולמו, כפי שכותב הרב סולובייצ'יק על היחס בין האדם הראשון לאדם השני (עיין איש האמונה הבודד עמודים 31-32). אך נראה שעומק דבריו הוא ששניהם אנשים פעילים מאוד, אך האדם הראשון הוא אדם חיצוני, ולכן הוא רוצה להשפיע ולפעול בעולם החוץ, ואילו האדם השני הוא אדם פנימי, ולכן פעילותו היא בפנים.

כל מהלכנו זה מבוסס על קריאה בפשטי המקראות, לפיו חטאם של נדב ואביהוא בהקריבם "אש זרה אשר לא צווה ה'", היינו הבעיה היא בכך שה' לא ציווה אותם. אך יש מי מחכמינו שלימדונו שחטאם של נדב ואביהוא לא היה ביוזמה שלהם, אלא בכך שהם היו שתויי יין בהיכנסם אל הקודש. נראה לפי עמדה זו שיוזמה היא אכן דבר חיובי, אלא שמהותית, היא חייבת לבוא מרעותא דלבא ולא משתיות יין. הקודש הוא הקודש האובייקטיבי, דבר ה' שבתורה, אך הוא גם הקודש הסובייקטיבי, דבר ה' שבאדם. אך לשם כך, הקודש הזה צריך להיות אמיתי, ולא לנבוע משתיות יין או משאר אמצעים חיצוניים. יוזמה חיובית כאשר ישנו טוהר המחשבה.

דעה נוספת שישנה בקרב חכמינו, היא שהם לא נשאו נשים. במקורות רבים נוספים אנו מוצאים את האשה כמשלימה את האדם, כחצי השני שלו. היא לא עוד אדם שהוא נמצא איתו בקשר, אפילו קשר אדוק, אלא היא חלק אינטגרלי ממנו, בבחינת "והיו לבשר אחד". לפי זה, ניתן לומר שהאדם צריך להיות שלם כאשר הוא יוזם. הוא לא יכול להיות אדם פגום, אך היוזמה היא דבר חיובי כשלעצמה. יוזמה חיובית כאשר ישנו טוהר היוזם.

עוד דעה שאנו מוצאים אצל חכמינו באשר לחטאם של נדב ואביהוא, היא בכך שהם ראו את עצמם כמנהיגים הבאים (ומכאן למד הרב ישראלי בשיח שאול שחטאם הטרים את חורבן הבית, שכן הם ראו את עצמם כמנהיגים הבאים, מחשבה הנובעת מכך שכל אחד חושב שהאחר תופס את מקומו, מהותה של שנאת החינם לטעמיה. כמו כן, הוא סבר שניתן לאחד את שתי הדעות הללו – הם פרשו מהאשה כיוון שהם רצו להיות כמשה). הם לא באמת רצו את טובת שמים, הם רצו את טובת עצמם. לפי זה, אדם היוזם צריך את טוהר המוטיבציה.

עוד נעיר שאת שתי התפיסות הללו אפשר לראות גם בנושא כשרות המזון אותו אנו פוגשים בפרשתנו. כותב הרב אלישיב קנוהל במבוא לספרו "ואכלת ושבעת" אודות חומרות בכשרות:

הקדוש ברוך הוא נתן לנו את תורתו, בכל מצווה ומצווה שאנו מקיימים או שאנו לומדים אודותיה, אנו נפגשים עם דבר ה' המתגלה אלינו באותה המצווה. מסגרת קיום המצווה היא המסגרת שנחקקה בשולחן ערוך ובנושאי כליו כפי המקובל בכלל ישראל, ומעבר לכך זוהי חומרא… כאשר אדם נוטל על עצמו חומרות שאינן מגוף ההלכה, הרי שהוא עזב את דרך המלך וסלל לעצמו מסלול חדש. דבר זה נכון גם אם הדבר נעשה למטה חיובית, מתוך רצון שלא לעבור על גופי המצווה ומתוך רצון להתנדב לה' ולעשות דבר מעבר למה שציוונו הקדוש ברוך הוא… מה שהוא עושה כחומרא, זה אינו דבר ה' המחייב, אלא יוזמה ברוכה של אותו האדם, תהיה ממקור טהור ככל שתהיה… דווקא מי שהולך על פי שורת הדין הוא האדם אשר נפגש עם דבר ה'… לעומת זאת, המחמיר על עצמו ועושה דברים שהוא קיבל על עצמו… אין הוא נפגש באותה השעה עם רצונו המחייב של הקדוש ברוך הוא, אלא עם מידת החסידות שקיבל על עצמו.

הרב קנוהל מציג כאן גישה הרואה חומרות כדבר נחות מהמצוות עצמן. האדם המחמרי לא פוגש את ה', אלא פוגש את רצונותיו. זו תפיסה הדוחה יוזמות.

אך ניתן לומר בדיוק ההיפך. האדם המחמיר על עצמו לא עושה כאן פעולה המנותקת מדבר ה'. הוא עושה כאן פעולה שהיא דבר ה', אך דבר ה' לא מחייב. ובאמת דבריו של הרב קנוהל קשים ביותר – איך ניתן לומר על חומרא שחלק קטן מהפוסקים נוקטים, שהיא לא דבר ה'? העובדה שישנו כאן אפיק של רשות, לא אומר שה' לא סלל אותו. ה' נותן לאדם היכולת לפתוח לעצמו דרכים חדשות, אם הוא חושב שהוא ראוי לכך. לפי זה, אנו מוצאים כאן תפיסה הרואה בחיוב יוזמות, אך בדומה לסיוגים שראינו אצל נדב ואביהוא, גם כאן אנו רואים סיוג – שהאדם ילך בדרך שה' לא מחייב, אך שה' סלל.

שני סיוגים נוספים שאינם מוכרחים בדרך זו, אך ייתכנו. האחד יכול להיות לפי טענת הרב קנוהל במבוא שם, שרק לאנשים מסויימים מותר להחמיר, והוא שהאדם יכול ליזום, אלא שעליו להיות ראוי ליוזמה זו. השני, לפי דברי מורנו הרב אליהו בלומנצויג אודות דברי רבי נתן בגמרא בנדרים, שכל הנודר כאילו בונה במה, והמקיימו כאילו מקריב עליה קרבן. הר"ב הסביר שהבעיה בנדרים איננה עצם היוזמה, אלא התחושה של אדם שהיוזמה שלו כמוה כציווי אלהי, היינו שהקרבן שלו הנובע מנדר ומיוזמה אישית, הוא כקרבן שחייב ה' יתברך.

עוד סוגיה הקשורה לימים בהם אנו נמצאים עתה ובה מתבטאות שתי התפיסות הללו, יכולה להיות ספירת העומר. ניתן להבין שה' הוא הפועל את הכל בעולם. הוא המוציאנו מעבדות לחירות, והוא זה המוליכנו במדבר עד להר סיני. בספירת העומר אנו עוברים תהליך שבתחילתו הניסים האלהיים הגורמים לאדם לצאת ממצרים, ובסופו הציווי האלהי במתן תורה. אין כאן שום יוזמה אנושית. הכל פרי החלטתו של קודשא בריך הוא.

אך ניתן להבין בדיוק הפוך, כפי שאכן מורנו הר"ב (קובץ שיחות לפסח, עמודים 40-41) מבין. שעל האדם עצמו לספור ולהתעלות. עליו לעבור תהליך בימים הללו. הוא לא עובר כאן סדנת חינוך של ה', אלא סדנת חינוך של עצמו (מה שלעניות דעתי יכול להיות מדוייק מהפסוק – "וספרתם לכם", לכם ולא לו יתברך). הר"ב טוען שהפסגה, מעמד הר סיני שהוא המטרה של יציאת מצרים, היא עבודת ה', הקומה הרוחנית ולא הקומה הגשמית, נעשית דווקא על ידי האדם, ולא על ידי ה', שכן הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. ואולי יש כאן אפילו תפיסה יותר מחודדת מהתפיסות שראינו בדברי הר"ב אודות נדרים, שהבעיה היא כאשר מחשיבים את היוזמה האישית בתור הדבר החשוב. כאן הר"ב לא רק אומר שהפעולה האנושית חשובה כפעולה האלהית, אלא היא אפילו יותר חשובה! כמובן, אין שום סתירה, כי כאן לא מדובר על יוזמה אנושית, אלא על פעולה אנושית, היינו על ידי יוזמה אלהית, ציווי מפורש על ספירת העומר, אך יש ללמוד רבות מכך שלפעולה האנושית יש מקום יותר גדול מהפעולה האלהית, ובפרט בנידון דידן, שבו הפעולה האנושית באה לפיתוח האדם עצמו, להתקדמות לעבר מסוגלות לקבל את התורה, ולא לפיתוח העולם ולאינטרסים שאינם האינטרסים גם של האדם אלא אינטרסים שהם אינטרסים רק של האדם.

ובעזרת חילוק זה, נענה על סתירה ידועה בין שני כללים: מצד אחד, אנו יודעים ש"מקודש קודם" לעניין קרבנות, שמקריבים את הקרבן היותר מקודש טרם מקריבים את הקרבן הפחות מקודש. מצד שני, אנו יודעים ש"מעלין בקודש ואין מורידין"! איך הדברים מתיישבים?

אפשר שמקודש קודם, כפי שמדוקדק מהלשון, הוא קדושה הנמצאת בחפצא בהיותו כפי שהוא, שכן כפי שהוא הוא קודש על ידי ה'. זו מהותם של הקרבנות, האדם מפריש את הקרבן וה' מחיל עליו חלות קדושה, בעקבות העובדה שהוא עצמו ציווה על קרבן זה. זו בחינה המגיעה בתחילה, כמו החיפזון בו מתחילים את עבודת ה', כיוון שחיפזון זה שייך לבחינת יציאת מצרים שהיא מלמעלה למטה. אך לאחר מכן, דרושה עבודה שהיא בבחינת מעלין בקודש, שנאמר במקורו לגבי חנוכה, שהוא חג דרבנני, היינו שלאחר ההתגלות הדאורייתאית, כאשר האדם עצמו מקבל את היכולת להמשיך את הקדושה הזו למציאות, הוא צריך לעשות זאת בדרך של מעלין בקודש, היינו דרגה אחר דרגה, אט אט ולא בחפזון.

ובזה יובן גם ההבדל בין רשות היחיד לרשות הרבים. כידוע, רשות היחיד עולה עד לשמים אך רשות הרבים נשארת בארץ. רשות הרבים היא העבודה של כלל ישראל, ובעבודה הכללית, ה' קובע בדיוק מה יש לעשות, לכן היא נשארת למטה ולא עולה עד לשמים, כיוון שקביעותיו של ה' לא נועדו כדי לקרב אותנו אליו אלא כדי לתקן את המציאות, וזו בחינת עבודת ה' של כלל ישראל. אך לאינדיבידואל לעתים טובות פעולות אחרות מהפעולות שה' ציווה, והוא בחינת רשות היחיד, שהיא שואפת דווקא להתנתק מהארץ, להתעלות אל ה'. לא לתקן את העולם, להעלות את האדם, ולכן לעתים טובות לו פעולות שה' לא ציווה עליהן, פעולות שלא שייכות לתיקון העולם (או לחילופין שה' אכן ציווה עליהן, אלא שהפעולות שה' ציווה על האינדיבידואל לעשות אינן פעולות שמטרתן תיקון העולם אלא תיקון האדם)¹.

הערות שוליים

1. וברובד הפשט, נראה שההבדל בין רשות היחיד לרשות הרבים הוא בסברת מורנו הר"ב שרשות היחיד נמדדת לפי מדדים פיזיים, ואילו רשות הרבים נמדדת לפי מדדי שימוש, מדדים מהותיים. ברור לפי זה, שכל השטח הנתחם במדדים הפיזיים יהיה שייך לרשות היחיד. לעומת זאת, רשות הרבים נמדדת בשימוש, וכיוון שלאנשים אין שימוש ברקיע, ברור שהרשות לא תעלה עד אליו.

   ↩