בא לי אינסוף, אבל כאן ועכשיו

בא לי אינסוף, אבל כאן ועכשיו

תגובה למאמר "מורכבות מול פשטות", מנקודת מבט קצת אישית

אעמיד דברים על דיוקם. אני לא עשיתי אידאליזציה מהמקום הנמוך בעבודת ה' המאפשר זמינות של רגעי ההשתנקות. אני אמרתי שאני מעדיף להיות ילד על פני מבוגר, אם ילד זוכה ליותר חיכוך עם האינסוף מאשר מבוגר. אין הכי נמי, אם המקום המזכה את האדם ביותר מפגש עם הנשגב הוא המקום הגבוה, אני אחתור לשם, הבעיה היא שהמציאות מראה שזה לא נכון.

באופן כללי, העמדה שהצגתי (בכוונה בלשון עבר) לא הייתה שאני פועל כדי להגיע ליותר חיכוך עם אינסוף, לא יוצר כלים המאפשרים את קליטתו, או מתקדם למקום יותר גבוה בו אהיה קרוב אליו. אני לא שם. לפי אותה עמדה, אני לא צריך לעשות כלום, האינסוף מגיע אליי. באופן כללי, אם אותה אולפניסטית שרה יה אכסוף למרות שהיא לא מבינה עד הסוף את המשפט "השבת נעם הנשמות והשביעי עונג הרוחות", והיא דומעת כי היא מחסירה פעימה לעומת מה שגדול ממנה ומהכל – אני לא יכול לדמיין סיטואציה נעלית מזה. אם אותו ילד לא מבין למה אבא שלו נראה כאילו הוא בעולם אחר כשהוא תוקע בשופר ולכן הוא בוכה את נשמתו (קרה לי) – אין מציאות יותר גדולה מזו. ולמרות זאת, אם אני אחתור לשם, אם אני אתאמץ, אתייגע ואלמד כדי להגיע למקום הזה, אני כנראה לא אצליח. עובדה.

אני לא רציתי למלא את הכלי. אני רציתי שהכלי יתמלא. עד אז, עד שיתמלא הכלי וינוסו הצללים, כמו שכתבת, אני במקום ריק.

התהלכתי בישיבה שלושה-ארבעה חודשים ורק דיברתי, חשבתי, כתבתי על אחרית הימים לפי הזהר: לאשתאבא בגופא דמלכא, כן כן, להיות חלק ממנו. ממש, בלי הכביכול. פשוט להתאיין בתוך היש היחיד ששווה משהו באמת. המלך. הסיבה מאוד פשוטה: אם אני נפרד מהאינסוף, אני זוכה לרגעים כאלה פעם בהרבה זמן. הפתרון, לפי זה, מתבקש: להפסיק להיות נפרד ממנו. כפשוטו.

לא, אלו לא נטיות אובדניות. לא הייתי עלול לעשות עם זה כלום מחר בבוקר, כי כאמור, הכל תלוי בו, ואם אני אעשה משהו, כלום לא יקרה. אבל כן, יש פה בהחלט שלילה של ערכו של העולם הזה, המספק זרזיפים מצ'וקמקים של קרבה למה שכה רחוק מאיתנו, ומה שאני כל כך רוצה להיות קרוב אליו.

זה כנראה קשור לעובדה שבצבא הרגשתי כל כך חסר אונים לפעמים, כל כך חסר משמעות בעולם הזה, כל כך לא מעניין, כל כך לא משפיע על כלום ממה שהולך מסביבי. השקר הגדול כל כך שהתגלה מול עיניי פעם אחר פעם, כל פעם כשהתחלתי להאמין לו, גרם לי פשוט להפסיק להאמין לו. ומה לעשות, אני בנאדם סופר-מודע, אז התחלתי לחשוב האם באמת שאר המציאות איננה כזו. מהר מאוד הגעתי למסקנה שכל המציאות היא כזו. אולי תהומות האבסורד שנפערים בפני החפ"ש הממוצע בצה"ל גדולים ובולטים הרבה יותר מהמקבילים באזרחות, אבל במהות, הכל אותו דבר. כלום בכלום.

ואז אח שלי התחתן. שמחה עצומה. החופה הייתה קטנה ומעל מים (החופה באמצע אגם קטן וחמוד), ואליה הוביל דק ארוך מעץ של כעשרים מטר. לא היה מקום לאחים ולאחיות, אז רק ההורים היו למעלה, אבל כמובן, עמדתי בשורה הראשונה, ממש מול החופה, עשרים מטר מההתרחשות. לאורך כל החופה, אחי מסתכל עליי, ויש בפניו משהו קצת מוזר, הוא נראה כאילו משהו מאוד מטריד אותו. אני תוהה לעצמי מה קרה לו, אבל גם שמח מאוד.

טוב, הכוס נשברת, וכולם רוקדים ושמחים, וכשהזוג המאושר מתקרב לשפת הדק הזה, כחמישה מטרים ממני, כולם מתנפלים עליהם, אבל אחי לא מתבלבל, הוא מזיז את כולם הצידה, תופס לי את היד, ומחבק אותי. הדמעות שלו לא אחרו לבוא, ומתוכן, בלי לחשוב יותר מדי, מגיעות גם הדמעות שלי. דקתיים שלמות אנחנו עומדים שם, בין הדקות הגבוהות ביותר שהיו לי בחיים, ואין לי באמת מילים לומר לו, ולו אין באמת מילים לומר אליי. פשוט שנינו בוכים.

אחד התפקידים שלי בחתונה היה להוציא אחרי החופה כמה בקבוקים של איזה נוזל אלכוהולי מיוחד מהרכב, אז אחרי שהחתונה התקדמה, ניצלתי את ההזדמנות ללכת לרכב, ולהמשיך לבכות במשך משהו כמו ארבעים דקות. בהרבה מובנים, עדיין לא נרגעתי מאותו לילה. פורים שבא יומיים אחר כך והיה מיועד להיות מזור ומרפא לאותם פצעים פתוחים מהצבא, זמן לשפוך הכל ממני ואולי אפילו לקבל איזו תקווה, נהיה מיותר. היה מאוד שמח, אבל לא היה גדול כמו שתכננתי אותו, ברוך ה'.

הרגשתי שהעולם הזה הוא הכל. עולם שאין בו את המטען שיש בין שני אנשים, עולם שהאחד מתגלה בו באופן טוטאלי, עולם שאין בו אח אחד שאוהב אח אחר עד כלות הנשמה, עד מיצוי הנפש ממש, הוא עולם שאין לי רצון בו. לא כיוון שאני חושב שאני יכול להתקדם, לבנות, ליצור, לשכלל, כלומר, אני גם חושב את זה ברוב המישורים של החיים שלי, אבל בנקודת הראשית, במקום הכי עמוק בלב שלי – אני לא רוצה להתקדם, לבנות או ליצור. אני פשוט רוצה להיות כאן ועכשיו, לא בעולם הבא, ולא באחרית הימים, כאן ועכשיו, על מכלול התכנים שיש לכאן ועכשיו הזה להציע, על השבר ועל הכאב, ועל הגודל, ועל החוסר, ועל האינסוף. כי האינסוף שאני רוצה (ואולי זה רק מתוך החוויה הקיומית החסרה שלי, אבל לא אכפת לי), הוא האינסוף שמתגלה אליי, האינסוף ששולף אותי מסופיותי ונותן לי כמה שניות של אינסוף, ככה במתנה, אבל במינון הנכון כדי שלא איעלם. זה האינסוף שאני רוצה. אני לא רוצה אינסוף שבולע אותי, אני רוצה אינסוף שאוהב אותי.