בליבו כיוון לפרשת ויגש

לק"י

ז טבת ה'תשעז

בליבו כיוון

לפרשת ויגש

ר' צדוק בפרי צדיק לפרשתנו כותב:

זה שאמרו בבראשית רבה (צ"ג, ו') שניגש למלחמה ולפיוס ולתפילה עיין שם אף שלא מצינו כאן שום תפילה רק הדברים שדיבר ליוסף היו דברי תפילה לה' יתברך. וכמו שמצינו ביעקב אבינו ע"ה כשהלך נגד עשו שהתקין עצמו לדורון ולתפילה ולמלחמה כמו שכתב רש"י (בראשית ל"ב, ט'). כי כל מעשה אבות סימן לבנים כמו שכתב הרמב"ן (בראשית י"ב, ו'). וגם בפרשה זו מרמז המדרש תנחומא שכל ענין התגלות יוסף לאחיו הוא מעין התגלות הישועה לעתיד. והנה כוונת יעקב אבינו ע"ה בהדורון ידוע שהיה כעין בחינת שעיר המשתלח ביום הכפורים דאיתא בזוה"ק (ח"ג ס"ג א) למרמי ליה גרמא לכלבא וכו', וכמו כן היה ביהודה שכפי דעתו היה נדון עם מושל מצרים התקין עצמו לפיוס שהיה סבור שעל ידי שיכניע עצמו אליו ויקבל עליו עבדות ויקראהו אדוני על ידי זה יתפייס ויהיה יוצא בזה העבדות. ובלבו כיוון הדברים לה' יתברך והיה תפילה.

תמצית דברי ר' צדוק היא שיהודה ניגש אל יוסף ודיבר איתו ובעצם כל דבריו כוונו לתפילה לה'. אנסה ללכת בדרכו של ר' צדוק ולקחת את פסוק הפתיחה של דברי יהודה אל יוסף, ולהבין מה המשמעות שלו כמכוונת כלפי ה' (מד, יח), וממילא מאיזו גישה ניגש יהודה:

וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי וְאַל יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה.

יהודה פונה אל ה' בפחד, פחד פן יכעס עליו ה'. שתי אפשרויות לפחד זה:

א. יהודה פחד שה' לא ישמע לו, בשל העובדה שהוא לקח את המושכות מידי ראובן. יהודה, אמנם מנהיג מלידה, אך אין לו את סגולת הבכור. בכור הוא בחינת אב. מדוע? האב הוא המקור לבניו, ולכן הוא מזקק אותם, במובן מסוים. כך האח הבכור, מזקק את אחיו הקטנים, מה שרק מתבטא בכך שהוא משמש עבורם דמות להערצה ומודל לחיקוי (אין טענה זו סיבה לכך שהוא מזקק את אחיו הקטנים, אלא סימן), ולכן הוא המקור של חלק מאישיותם. יישום אחד של הבנה זו הוא העובדה שהוא מקבל פי שניים מירושת אביו, כיוון שהוא בעצם שלב הביניים בין האב לבין אחיו הקטנים, וממילא יותר מאביו נמצא אצלו, ביחס לאחיו הקטנים.

יהודה סבר שהיותו לא האח הבכור לא תמנע ממנו להנהיג את אחיו ולפנות אל ה' במקום ראובן, כיוון שברגע שהופקעה סגולת הבכור של ראובן ממנו, אין הבדל בין שמעון ולוי אליו, כיוון שהבכורה איננה דין בהיות הבכור האח הכי גדול, אלא היותו האח הראשון, וממילא שמעון ולוי לא עדיפים מיהודה. ולכן ה' נתן את סגולת הבכור אצל יהודה ולא אצלם. במובן הזה, הבחירה האוטומטית בבכור הופקעה מראובן וכעת ה' בחר ביהודה.

יהודה סבר שכשם שהבחירה בעם ישראל בלתי-הפיכה, כך גם הבחירה בבכור בלתי-הפיכה. אך טעות הייתה בידיו, כיוון שבחירות הינן בלתי-הפיכות רק כאשר הן משנות את מהות האדם ולא כאשר הן מוסיפות לו קומה. ישראל אינם בני אדם; הם ישראל. בחירות הינן בלתי-הפיכות כאשר הן מחילות חלות שם – משנות אדם לישראל, אך הבחירה בבכור מוסיפה בו עוד קומה משמעותית, אך לא משנה את חלות השם שלו, ולא הופכת אותו להיות בעל מהות אחרת, ואולי אפילו רק מעצימה בו תכונה הנסתרת בתוך מהותו עוד טרם הבחירה בו כבכור.

ב. יהודה פוחד שהעובדה שהוא בא על אישה שהוא היה סבור שהיא זונה, כלומר, מבחינתו ביצע מעשה שלילי בתחום העריות, שללה ממנו את היכולת להיות מנהיג, וכיוון שהוא עשה מעשה זנות (מבחינתו) שנולד ממנו דבר במציאות (פרץ וזרח), החזרה שלו בתשובה כבר לא משנה, שכן סוף סוף נעשה כאן מעשה שאף על פי שבחפצא הוא לא היה שלילי, בגברא הוא היה שלילי, ומעשה זה לא יכול להשתנות. וכך כותב אדמו"ר הזקן בתניא (ז):

לא הוזכר עון זרע לבטלה בתורה בכלל ביאות אסורות אף שחמור מהן וגדול עונו בבחי' הגדלות ורבוי הטומאה והקליפות שמוליד ומרבה במאד מאד בהוצאת זרע לבטלה יותר מביאות אסורות רק שבביאות אסורות מוסיף כח וחיות בקליפה טמאה ביותר עד שאינו יכול להעלות משם החיות בתשובה* אא"כ יעשה תשובה מאהבה רבה כל כך עד שזדונות נעשו לו כזכיות ובזה יובן מאמר רז"ל איזהו מעוות שלא יוכל לתקון זה שבא על הערוה והוליד ממזר שאז גם אם יעשה תשובה גדולה כל כך אי אפשר לו להעלות החיות לקדושה מאחר שכבר ירדה לעולם הזה ונתלבשה בגוף בשר ודם.

עוון זרע לבטלה שונה משאר ביאות אסורות כיוון שבביאות אסורות מעוות לא יכול לתקון, שכן נוצר כאן וולד, נוצרה כאן מציאות ואותה אי אפשר לשנות, ואילו בעוון זרע לבטלה לא נוצרה מציאות כזאת, ולכן אף על פי שהוא יותר חמור, יותר קל להחזיר את הגלגל אחורה.

וכך הוא כותב בהגהה שם:

מפני שנקלטה ביסוד דנוקבא דקליפה המקבלת וקולטת החיות מהקדושה משא"כ בזרע לבטלה שאין שם בחי' נוקבא דקליפה רק שכחותיה וחיילותיה מלבישים לחיות שבטפות כידוע לי"ח.

זו הייתה ההווה אמינא של יהודה. אך אך הוא טעה – ה' מאמין בתשובה לחלוטין, ולכן הוא האזין לתפילתו של יהודה, ואזי "ולא יכול יוסף להתאפק". ה' מאמין בתשובה גם על מעשים שלכאורה נוצרו במציאות, כיוון שלא ניתנו המצוות אלא כדי לצרף בהן את הבריות כמאמר הגמרא ביומא, ולכן אין כלל דינים בחפצא בתורה, אלא כל הדינים הם דינים בגברא, והדינים שנדמים כדינים בחפצא הם דינים ביחס בין האדם לחפץ, ולא דינים בחפץ עצמו. וממילא העובדה שנוצרה מציאות שלילית בעולם לא רלוונטית – כל עוד אדם חוזר בתשובה מבחינתו, הוא יכול להחזיר את הגלגל אחורה לחלוטין. ה' לא מתייחס למציאות, אלא לאדם.