במות הרעיונות תחיית האדם לפרשת וישלח

לק"י

יג כסלו ה'תשעז

במות הרעיונות תחיית האדם

לפרשת וישלח

זיו חן זצ''ל

בנימין נולד על הדרך. בנימין הוא הבן הקטן, וככזה הוא נקרע בין דרכים קיימות. הניסיון הרב שקדם לו גורם לכל שאלה להיות מלאה בפרמטרים. בנימין חי את כל חייו בשאלה: לאן. חוויתו הבסיסית ביותר של בנימין היא בחוסר יכולתו להכריע, בספקנותו המציקה. פרשנות זו לאישיותו יכולה להסביר לנו מדוע לאורך כל חייו המתוארים בתורה הוא מתנהל באופן פסיבי לחלוטין. אין לו אג'נדה, אין לו דרך, אין לו יעד, וממילא הוא מתכנס בתוך עצמו באיזשהו חוסר מעש שנכפה עליו בהיותו ספקן.

אדם כזה, כבנימין, לא חווה להט רוחני כלל. את התשוקה העצומה שנולדת לו לאדם כאשר הוא משתכנע ברעיון גדול ונרתם כל כולו ליישומו, כלל לא הכיר בנימין, לאורך אף תחנה בחייו. אותה התלהבות ואותה בעירה פנימית, פוסחות על הספקן בדילוג צורב. מה עושים עם בעיה זו? כיצד מכניסים קצת גשמעק לעבודתו של בנימין בעולם? בכך נחלקו רחל ויעקב.

רחל קוראת לבנימין בן אוני. רחל מבינה אישיות זו כאישיות שנולדת בסבל. ספקנות זו אינה אלא צער, וכאשר נולד ילד בעולם ספקן, בעולם שכבר מכיר את כל הצדדים ומתלבט בהם, הוא בן צער. חייו אינם חיים, כיוון שאין לו שום התלהבות בעבודתו, ורק צער בא לו לילד זה.

לעומתה, יעקב קורא לו בנימין, ומשמעו בן ימים. יעקב מכיל צער זה. אכן, בנימין לא יחווה חוויה רוחנית מטלטלת אף פעם, כיוון שהוא מסתכל על עולמו הרגשי באופן ציני. הוא לא יודע להתמסר לחוויה לחלוטין, כיוון שהוא כבר יודע בדיוק מהם שורשיה של אותה חוויה, וממילא הוא ספקן ביחסו אליה. זהו צער גדול. אך זהו מחירה של ההתבגרות.

לפי יעקב, בנימין הוא בן ימים, כיוון שהילדותיות המאפיינת את הדורות הקודמים אליו, ילדותיותם של אחיו הגדולים שלא מצליחים להבין את אחיהם יוסף ואת חלומותיו בעודם שקועים בנרטיב שלהם עצמם, ולחילופין ילדותיתו של יוסף עצמו החושב שהוא מרכז העולם ועל כולם לקוד אפים ארצה ולהשתחות לפניו, לא שייכת אליו. הוא התבגר. בנימין התבגר מהילדותיות המאפיינת את אלה שלא מצליחים להבין את נקודת המבט של האחר, הוא הרבה מעבר אליה. לכן הוא בנימין.

זו אפשרות אחת בסברת יעקב בקוראו לבנו בנימין. לפי אפשרות זו, יעקב מכיל את הצער עליו דיברה רחל בקוראו לו בן אוני, אלא שהוא מוכן לקחת מחיר זה עבור ההתבגרות. אך ייתכן שיעקב חולק מעיקרא על כל הדגשת הצער הזה שבהבנת רחל את המצב, וסבור שספקנות זו, עם צערה, יכולה להביא דווקא לשמחה גדולה.

רש"י כותב על שמו של בנימין: לפי שהוא לבדו נולד בארץ כנען, שהיא בנגב כשאדם בא מארם נהרים… בן ימין, לשון (תהלים פט יג) צפון וימין אתה בראתם, לפיכך הוא מלא. בנימין הוא היחיד שנולד בצד ימין, זה המורה על החסד ועל החיים. ארץ ישראל היא ארץ השפע והטוב האלהי הגשמי (כפי שמתבטא בברכת יצחק ליעקב). ככזאת רק בנימין, זה שהתפכח מכל מלחמות הרעיונות הניצחות, מכל השקיעות בהשקפה אחת בלבד, יכול להיוולד בה. רק הוא רשאי להיות בן הארץ הזאת, ארץ האנשים שהפסיקו לרדוף אחרי מימוש אידאלים עצומים הפוגעים באנשים, והתחילו לחתור לרצון הפשוט שלכולם יהיה טוב.

צער הספקנות הפוסטמודרנית נובע ממות הרעיונות. אך זו נקודה שולית ביחס לנקודה המהותית – הספקנות הפוסטמודרנית אמנם הביאה למות הרעיונות, אך היא גם הביאה לתחיית האדם. אותו צער, אומר יעקב בקוראו לבנימין בשמו זה, הוא רק השלב בדרך להשלמה מלאה עם כל אדם באשר הוא, מתוך נקודות המבט השונות ועבורן, לשלום ולטוב, במובנים הכי פשוטים והכי מתוקים שלהם.