ברכה למרון

וישלח יעקב מלאכים לפניו. איתא במדרש "לדרכו היה מהלך ואתה משלח אצלו". אין הכוונה במדרש שיעקב לא עשה כראוי… שגדולה שמושה יותר מלמודה, כיון שהתשוקה והתפלה לה' יתברך הוא בלי גבול והלמוד הוא בגבול ולכן גדולה שמושה של תורה יותר מלמודה, ולכן אף שראה יעקב שיסבול ממנו, אך ראה צמיחת הטובה בלי גבול שיהיה אחר כך מאלו הדברים, לכן לא היה יכול מלהתאפק מלשלוח אליו.

מי השלוח ב, תחילת וישלח

אנחנו מדגישים הרבה פעמים את התוצאה. אכפת לנו מ"לימודה", מהבפועל, אכפת לנו מחווית המלאות, מזה שהכל בסדר. אם אני במצב חסר, אם קשה לי להיפתח לאנשים שמסביבי, אם אני לא מצליח להיות מי שאני, אם אני לא מצליח לומר מילים כנות בתפילה – אני לא שווה כלום. בא רבנו ומבהיר: גדול שימושה יותר מלימודה. בסוף, לא משנה כמה גדולה תהיה חווית המפגש, היא תיגמר במפגש, המוגבל בזמן, במקום, בסיטואציה. לעומתה, התשוקה למפגש לא מוגבלת, היא הרבה יותר גדולה, היא שוטפת את כל כולי. אין זמן בו היא מתרחשת, מקום בו היא מתחוללת, וסיטואציה שבלעדיה היא לא תקרה, הרי היא לא תלויה במפגש עצמו. התשוקה היא בלי גבול, התשוקה היא אינסופית.

מרון היקר!

מה שהחזיק אותי נשמתית בצבא היה חד משמעית, התשוקה. הרצון, התקווה, הציפייה לדבר גדול יותר, שבוא יבוא מתישהו. לא יודע אם זה אידאלי, אבל ככה זה נחווה, ואני לא שופט את עצמי. באיזשהו מובן, כשאני בתוך החוויה, אני לא מרגיש אותה גדולה כמו שהיא הייתה נראית משם. אני לא מתלונן, אני שמח במקום שבו אני נמצא, אך הוא באמת מוגבל. הוא דורש ממני להיות אחראי עליו, הוא דורש ממני להיות אקטיבי, הוא לא סוחף אותי בתוכו כפי שהוא סחף אותי לתוכו.

אני בטוח שאתה נותן מקום להשתוקק, להיפתח, לקוות, לצפות, להתפלל, אבל אני קורא לך לעשות זאת באופן הרבה יותר רציני, אני קורא לך לבנות קומה שלמה של השתוקקות, שלפחות חלק מהחיים שלך יהיו, בהגדרתם, סביב משהו ולא בתוכו, כי באיזשהו מובן, להיות סביב משהו הוא להיות הכי בתוכו, להיות בתוכו במובן הכי אינסופי שלו.

אוהב בהגזמה,

זיו חן