דברך אמת לפרשת יתרו

לק"י

כב שבט ה'תשעז, יום פטירת רבי מנחם מנדל מקוצק

דברך אמת

לפרשת יתרו

רבים תהו על ייחודן של עשרת הדברות – מה כה חשוב בעשרת הציוויים הללו?

אנכי ה' אלהיך – ניתן לקרוא דיבר זה כגילוי מילתא בעלמא. אך ניתן לקרוא בדיבר זה איזושהי דחייה של הווה אמינא. ייתכן שאדם יחיה את חייו עם אלוהים שהוא עצמו בדה. הוא משקר לעצמו שמה שאלוהים חפץ בו הוא מעשה אחד ולא מעשה אחר, אך באמת הישות שלו עומדת מאחורי ציווי זה. לכן באה התורה ומדגישה: "אנכי! ה' אלוהיך" (ולכן גם הטעם נמצא במילה "אנכי", משל אומר אנכי דווקא ולא אחר), היינו שלא תבדה לעצמך אלוהים אחרים, אלא אני בלבד אהיה אלוהיך.

לא יהיה לך אלהים אחרים – כאן ישנו חידוד של המסר הקודם. המילה "לך" יכולה להתפרש כמילת שייכות, היינו שלא יהיה "שלך" אלוהים אחרים על פני, כלומר, שלא תבטא את אלוהים שאיננו ה', מה שמסביר גם את העובדה שהציווי מתבטא באיסור ליצור פסלים, מסכות וכיוצא בהם, היינו האיסור לבטא את שייכות האלוהים אליך.

לא תשא את שם ה' אלהיך לשווא – לא תשא את שם ה' אלוהיך, היינו לא תבטא את שמו הקדוש של ה' אלא במקומות שזה אמיתי לחלוטין וללא משוא פנים. במקומות שנשיאה זו הינה לשווא, אל לך לעשות זאת.

זכור את יום השבת לקדשו – הזכירה היומיומית את השבת מבטאת את זה שהשבת מהותית עבור האדם. דבר שאדם זוכר כל העת, חשוב לו באמת, וכאשר אותו דבר מגיע, הוא נעשה באופן כנה ואמיתי.

כבד את אביך ואת אמך – אל תתנכר כלפי אנשים שהם המקור שלך, השורש שלך, ובמובן מסוים, חלק אינטגרלי ממך. יש בכך חוסר יושרה ו"אחד בפה ואחד בלב".

לא תרצח – צלם אלוהים שבאדם הוא היכולת שלו להיות אמיתי כפי שה' אמיתי, וממילא רצח הוא חיסול פוטנציאל אמת שישנו בעולם, פוטנציאל של העולם להפוך להיות יותר קרוב לה' באמת.

לא תנאף – הניאוף הוא התנכרות של האדם אל חלק ממנו, הוא בן זוגו, ששניהם ביחד מהווים "בשר אחד". לכן הניאוף הוא בעצם חוסר כנות של האדם, מעין בריחה שלו מעצמו.

לא תגנב – הגניבה דומה לניאוף, אלא לא באפיק הקשר הזוגי-הבשרי, אלא באפיק השייכות והממון. בגניבה יש בריחה של האדם מהמתנה שה' נתן לו, חוסר כנות של האדם עם מה שמגיע לו ורצון לקבל יותר.

לא תענה ברעך עד שקר – עדות שקר היא לא סתם שקר, היא מיסוד השקר. סתם אמירה היא מילים בעלמא, אך עדות שקר היא הפיכת השקר לטענה משפטית, כך שלשקר ישנה הרבה יותר משמעות, ומכאן חומרתו של לאו זה.

לא תחמוד – בלאו זה יש מעין העיקרון של לא תנאף, אלא שהוא לא מתקדם ללבוש המעשה, אלא נותר בלבוש המחשבה.