האינסטינקטים האנושיים

האינסטינקטים האנושיים

לפרשת מטות

זיו חן זצ''ל

לאחר הסכמת משה לתנאי שניים וחצי השבטים מצווה משה את אלעזר ואת יהושע (לב):

(כח) וַיְצַו לָהֶם מֹשֶׁה אֵת אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְאֵת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְאֶת רָאשֵׁי אֲבוֹת הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: (כט) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם אִם יַעַבְרוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן אִתְּכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן כָּל חָלוּץ לַמִּלְחָמָה לִפְנֵי ה' וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵיכֶם וּנְתַתֶּם לָהֶם אֶת אֶרֶץ הַגִּלְעָד לַאֲחֻזָּה: (ל) וְאִם לֹא יַעַבְרוּ חֲלוּצִים אִתְּכֶם וְנֹאחֲזוּ בְתֹכְכֶם בְּאֶרֶץ כְּנָעַן: (לא) וַיַּעֲנוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן לֵאמֹר אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל עֲבָדֶיךָ כֵּן נַעֲשֶׂה: (לב) נַחְנוּ נַעֲבֹר חֲלוּצִים לִפְנֵי ה' אֶרֶץ כְּנָעַן וְאִתָּנוּ אֲחֻזַּת נַחֲלָתֵנוּ מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן:

איך נבין ציווי זה? אפשר להבין, וכך מסתבר בפשטות, שמשה לא סומך כלל על שניים וחצי השבטים. הוא ממנה אנשים, עליהם הוא כן סומך, שיבצעו את התנאי הזה. אמנם אפשר אולי להבין גם אחרת.

נחזור לתחילת הסיפור. התורה פותחת את הסיפור בפסוק:

(א) וּמִקְנֶה רַב הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי גָד עָצוּם מְאֹד וַיִּרְאוּ אֶת אֶרֶץ יַעְזֵר וְאֶת אֶרֶץ גִּלְעָד וְהִנֵּה הַמָּקוֹם מְקוֹם מִקְנֶה:

זו כבר עובדה מוגמרת. שניים וחצי השבטים כבר נמצאים שם, משתמשים באדמה. הם גילו כי המקום מקום מקנה לא משמועות, אלא מהתנסויות. לפנינו אנשים שסומכים על האינסטיקנטים שלהם, על נטיית לבם.

(ב) וַיָּבֹאוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְאֶל נְשִׂיאֵי הָעֵדָה לֵאמֹר: (ג) עֲטָרוֹת וְדִיבֹן וְיַעְזֵר וְנִמְרָה וְחֶשְׁבּוֹן וְאֶלְעָלֵה וּשְׂבָם וּנְבוֹ וּבְעֹן: (ד) הָאָרֶץ אֲשֶׁר הִכָּה ה' לִפְנֵי עֲדַת יִשְׂרָאֵל אֶרֶץ מִקְנֶה הִוא וְלַעֲבָדֶיךָ מִקְנֶה: ס (ה) וַיֹּאמְרוּ אִם מָצָאנוּ חֵן בְּעֵינֶיךָ יֻתַּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ לַאֲחֻזָּה אַל תַּעֲבִרֵנוּ אֶת הַיַּרְדֵּן:

בקשתם מתחילה באִם מָצָאנוּ חֵן בְּעֵינֶיךָ. מדוע? וכי מדובר במלך אחשוורוש, שצריך אדם למצוא חן בעיניו כדי לקבל את מבוקשו? מדובר כאן במשה רבנו, שכל כולו צינור לה' אלהיו. יש איזושהי סברה שלהתחנף אליו יעזור? נציע מציאת החן שהם משתמשים בה איננה מציאת חן של התחנפות, שהם מצאו חן בעיני משה ומשה אוהב אותם, אלא היא מציאת חן של אינסטינקט. אם מצאנו חן בעיניך, כלומר, אם אתה מבין שאנו לא עוסקים עכשיו בעבודה שכלית, אלא בעבודה אינסטיקנטיבית, בעבודה של מציאת חן, קיים את בקשתנו.

(ו) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה: (ז) וְלָמָּה תנואון תְנִיאוּן אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעֲבֹר אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם ה': (ח) כֹּה עָשׂוּ אֲבֹתֵיכֶם בְּשָׁלְחִי אֹתָם מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ לִרְאוֹת אֶת הָאָרֶץ: (ט) וַיַּעֲלוּ עַד נַחַל אֶשְׁכּוֹל וַיִּרְאוּ אֶת הָאָרֶץ וַיָּנִיאוּ אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְבִלְתִּי בֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם ה': (י) וַיִּחַר אַף ה' בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּשָּׁבַע לֵאמֹר: (יא) אִם יִרְאוּ הָאֲנָשִׁים הָעֹלִים מִמִּצְרַיִם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה אֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב כִּי לֹא מִלְאוּ אַחֲרָי: (יב) בִּלְתִּי כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה הַקְּנִזִּי וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן כִּי מִלְאוּ אַחֲרֵי ה': (יג) וַיִּחַר אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל וַיְנִעֵם בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה עַד תֹּם כָּל הַדּוֹר הָעֹשֶׂה הָרַע בְּעֵינֵי ה': (יד) וְהִנֵּה קַמְתֶּם תַּחַת אֲבֹתֵיכֶם תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים לִסְפּוֹת עוֹד עַל חֲרוֹן אַף ה' אֶל יִשְׂרָאֵל: (טו) כִּי תְשׁוּבֻן מֵאַחֲרָיו וְיָסַף עוֹד לְהַנִּיחוֹ בַּמִּדְבָּר וְשִׁחַתֶּם לְכָל הָעָם הַזֶּה: ס

משה מקשה על צורת החשיבה שלהם: ומה עם ההשלכות? בעבודה שאיננה שכלית אי אפשר לכונן מדינה, וקל וחומר שלא מדינה שוויונית! ההשלכות של המעשה שלכם הן הפסד בקרב. יותר מזה, משה לא רק חושב על ההשלכות הפרקטיות של המעשה שלהם, אלא גם על ההשלכות המהותיות: אתם מתנתקים מעם ישראל! אתם הולכים לשבת שם בעבר הירדן המזרחי ללא שום קשר לשאר העם. משה חושב בצורת חשיבה שכלית, וככזו, היא דיכוטומית מאוד, היא מחלקת בין ערכים, מאבחנת ומגדירה אותם, בלי לשים לב שהאמת היא לפעמים מורכבת, וזה שאדם דואג לפרנסתו לא אומר בהכרח שהוא לא דואג לעמו, וזה שאדם יושב במקום שנוח לו, לא אומר בהכרח שהוא לא חלק מעמו. זה שאדם סומך על נטיית לבו שלו, לא אומר שהוא בהכרח לא קולע לנטיית לבו של ה'.

(טז) וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה וְעָרִים לְטַפֵּנוּ: (יז) וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד אֲשֶׁר אִם הֲבִיאֹנֻם אֶל מְקוֹמָם וְיָשַׁב טַפֵּנוּ בְּעָרֵי הַמִּבְצָר מִפְּנֵי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ: (יח) לֹא נָשׁוּב אֶל בָּתֵּינוּ עַד הִתְנַחֵל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ נַחֲלָתוֹ: (יט) כִּי לֹא נִנְחַל אִתָּם מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן וָהָלְאָה כִּי בָאָה נַחֲלָתֵנוּ אֵלֵינוּ מֵעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרָחָה: פ

הם ניגשים אליו, שכן גם הם לא חשבו על מה שהוא אמר, הם פשוט פרסו את נטיית לבם, מתוך הבנה שבחשיבה האינסטינקטיבית הכל אחדותי, אין סתירות בין כלל לפרט, בין שליחות לפרנסה ובין ה' לאדם.

אמנם אין לשפוט את משה. משה, איש האלהים, עבד ה', זה שחווה את ה' במובנים הרחבים ביותר שאדם יכול לחוות, זה שראהו באספקלריא מאירה, לא יכול לחשוב על נטיית לבו הפרטית של האדם. הוא לעד יראה סתירה בין פרנסה לשליחות, כיוון שכאשר פוגשים באידאל האידאלים, איך אפשר לרצות משהו אחר. אין לו סיכוי להשתחרר מהדיכוטומיה בין פרט לכלל, כיוון שכאשר פוגשים בכלל הכולל הכל, שום פרט לא נראה באופק.

אך מה לעשות, משה לא נכנס לארץ, וממילא לא מתאים להנהיג את דור נכנסי הארץ, וממילא לא מתאים להנהיג את חלוקת הארץ. משה לא מתאים לגאולת העולם והאדם. משה לא מצליח לראות מתוך המציאות, מתוך האינסטינקטים האנושיים ומתוך נטיות הלב של הפרט את אור ה' הזורח, ולכן הוא נצרך לעזרת אנשים אחרים, אלעזר ויהושע. ארץ ישראל, ארץ אשר עיני ה' אלהינו בה, היא הארץ שבה מכל נטיית לב ומכל רצון אנושי פועל ה' בעולמו. ארץ ישראל היא הארץ שבה מתגלה כי ה' נמצא בכל, לא רק באידאלים האלהיים, אלא גם באינסטינקטים האנושיים.