הארות אושפיזין ה_תשפא

הארות אושפיזין ה'תשפא

אברהם

הסוכה, במובן מסוים, מוחקת את הזהות הפרטית של האדם, "ראויים כל ישראל לישב בסוכה אחת", היא מעבירה ממנו את הקביעות שלו, נותנת מקום לעראיות האנושית בתוך המכלול הגדול של נוכחות ה' בעולם, הופכת את מחיצות חייו לפחות ופחות משמעותיות, חלקן אפילו לא קיימות, להורות כמה הוא בסך הכל בלול בה. זוהי בחינת אברהם איש החסד, תנועה של השפעה מקו ימין אל שמאל, מלמעלה למטה, "אב המון גוים", של הסוכה, זהו האור המקיף שבה, המסנוור את כל מה שבתוכה ומטשטשו.

יצחק

הסוכה כשלעצמה איננה מעשה כלשהו. בחינת אברהם איש החסד שבה תפרש את העובדה הזו כנוכחות מלאה, ללא אפשרות בכלל במעשים, אך בחינת יצחק איש הגבורה, הבן הנעקד והפסיבי, תפרש אותה בתור ההיפך הגמור – אין בה שום נוכחות, רק השתוקקות לכזו. הסוכה היא כלי ריק. הקדושה בה איננה בתוכנה, כי אם במסגרתה. יבוא האדם ויטול בה ארבעת המינים, כהוראות מי מרבותינו המקובלים, יכניס בה מעט אור, אור פנימי.

יעקב

כשיטול בה ארבעת המינים אלו, ויכניס בה מעט אור, אור פנימי, אזי יתגלה כי הכלי בו מוכל האור הפנימי הזה, איננו אלא אור מקיף, וכדברי אדמו"ר הזקן מחב"ד, שהמעשים החיצוניים ביותר מאפשרים לאדם נגיעה באור המקיף. פתאום הריקנות הזו איננה ריקנות של חושך, אלא ריקנות של אור, אור הגדול מדי מכדי להאיר, אור הגדול מדי עד כדי לסנוור. אמנם הפעם, כאשר יש אור פנימי, זה יהיה אחרת. אותה בחינת חסד שבסוכה תתגלה, אך היא לא תתגלה באופן מסנוור, אלא הפעם היא תסתנכרן עם האור הפנימי, הפעם היא לא תטשטש את שבפנים אלא ההיפך, האורות הללו יתגלו בתור אור אחד ויחיד, לאחדותו שני ביטויים וחידודים הפוכים, אור פנימי ואור מקיף. זהו יעקב, הלוקח את חסד סבו ואת מסירות נפשו של אביו ובונה על בסיסם עם חי שכל כולו הקריאה בשם ה', ישראל.

משה

מתוך אחדות האורות הללו, מתוך אחדות העם הזה, מתוך אחדותו עם אלהיו, צומחת ההנהגה שלו, המגיעה מהעולמות הפנימיים ביותר, הבאה בדרך התגברות עליהם, וכנביעה וכנבואה, החוצה אל כל העם, משה רבנו, מהאור הפנימי אל האור המקיף. זוהי הסוכה, המוציאה את הבית, את הפנימיות, החוצה, ההופכת את העראיות ללא פחות מדירה. אלו ארבעת המינים, אותם אנו מוליכים מתוכנו החוצה. כזה היה רבנו הקדוש רבנו נחמן בן פיגא שהיום אנו מציינים 210 שנים להסתלקותו, מהמחוזות הכי פנימיים שבנפש החוצה אל כל עם ישראל, זהו צדיק יסוד עולם.

אהרן

לחילופין, מתוך אחדות האורות הללו, מתוך אחדות העם הזה, מתוך אחדותו עם אלהיו, צומחת גם הנהגה הפוכה, שלא מתגברת על העולמות הפנימיים, אלא דווקא על אלו החיצוניים, כיוון שהיא מגיעה מהם. תנועתה לא פנים החוצה, אלא חוץ פנימה, מהאור המקיף אל האור הפנימי. היא לא תביא את הקודש אל העם, היא תביא את העם אל הקודש, היא תיצור מרחב שאליו יוכל העם להיכנס ולדרוש אלהים. זהו אהרן הכהן, האמון על קדש הקדשים, המחבר לא את ה' לישראל, אלא את ישראל לה', וזהו הגר"א שאת יום פטירתו אנחנו מציינים היום, שאף הוא היה קדש קדשים בדמות בשר ודם ומפתח אהל מועד שלו לא יצא, וזוהי הסוכה, היוצרת מרחב שכל כולו קודש, בחינת מקדש.

יוסף

שתי ההנהגות ההפוכות הללו הן ביטוי לאותה אחדות, אך כאשר הן מתגלמות שתיהן בצדיק, שבו ישנן שתי הבחינות הללו, הן הופכות מביטוי אחדות האורות הללו לחידודה. לפתע מתגלה ששתי הבחינות הללו לא רק מבטאות את אחדות האורות הללו, הן גם מחדדות אותה, פתאום מתברר, כאשר שתי הבחינות הללו מופיעות באדם אחד ויחיד, שהשניות שביניהן לא רק מבטאת אחדות תשתיתית, בחינת "אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי", שלעתים גם קול אחד הופך להיות שניים, אלא היא מחדדת את עוצמתה, כמה היא כל כך גדולה, שגם כאשר היא מופיעה בתור שניים, היא אחדות.

זהו יוסף הצדיק, שמצד אחד הוא המשביר לכל ארץ מצרים, הוא הצדיק המעביר את השפע לכל העולם, הוא המוציא את האור הפנימי אל האור המקיף, ומצד שני הוא זה הנשמר מפגם הברית ומחטא עם אשת פוטיפר, ובכך מחבר את כל המתמודדים עם בעיה זו ועם הדומות לה לעד לה', מאור מקיף אל אור פנימי. שני הצדדים הללו מחדדים את היותו, באחדות מלאה, צדיק יסוד עולם, המשתית על עצמו את העולם, והמחבר את העולם ליסודו. זוהי הסוכה, הכוללת גם את התנועה החוצה, מפנים החוצה, וגם את התנועה פנימה, מהחוץ אל הדירה.

דוד

על ידי אותו צדיק, נחשפת האחדות במלואה, שכן הוא בתוכו מכנס את שתי התנועות ההפוכות הללו. כאשר הוא מוציא מתוכו את שתי התנועות ההפוכות הללו, ומעביר אותן אל כנסת ישראל, האחדות הזו עוברת מתכונתו של אדם אחד לתכונתם של רבים, ובכך אותה אחדות הופכת להיות נחלת הכלל, היא מתגלה בתור לא מה שעומד בבסיס קיומו של אדם אחד בעל כישורים ייחודים, אלא בתור מה שעומד בבסיס הקיום כולו, מה שמתבטא בכך שהיא עומדת בבסיס הקיום של אדם בעל סגולת ישראל כולה – המלך.

כזה היה אדוננו דוד, מצד אחד הנהיג את ישראל בעולם המעשה במלחמותיו, מפנים החוצה (תנועתו של משה, שאף הוא "מלך היה" כלשון הרמב"ם, כלומר, שייכת בו ספירת מלכות), ומצד שני הנהיג את ישראל בעולם התפילה בתהילותיו (תנועתו של אהרן), אמנם נשים לב שזו לא תכונה של אדם אחד, הוא הוביל את כל ישראל, גם בתנועה מפנים החוצה וגם בתנועה מחוץ פנימה. "ראויים כל ישראל לישב בסוכה אחת", זו הסוכה, המגלה את החיבור בין כל ישראל, לא בהכרח בפועל, אלא כבר בבחינת "ראויים", שבסגולתם כולם שייכים במקום אחד, הוא ספירת המלכות, אדוננו דוד וזרעו הקדוש, או הסוכה.

שלמה

הריז'ינר מלמד שבשמיני עצרת מזמינים את שלמה, ולפי דבריו יוצא שאנו מזמינים לא לסוכה, אלא דווקא לבית. בהושענא רבה, אושפיזא דדוד, אנחנו מרבים בתפילה בקריאת "הושע נא" רבה, אנו חובטים בחמש ערבות, להמתיק חמישה דינים. זהו דוד, שגילה את אותה אחדות שתיארנו למעלה, על ידי עבודה, על ידי בריחה מחותנו ומבנו, על ידי הנהגה, וכל זה מקושי.

לעומת זאת, בשמיני עצרת, אושפיזא דשלמה, אנחנו עושים סעודה קטנה, בשמיני עצרת אנחנו נשארים עוד קצת, כי קשה עליו יתעלה פרידתנו, אז למה בכלל להיפרד? זהו שלמה, שגילה את אותה אחדות, לא על ידי עבודה, אלא על ידי הויה, "איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו". קל מאוד לאחוז את החבל הזה משני קצותיו, שתי התנועות הללו הן אחד. אין צורך לצאת מהבית בשביל אחדות זו, אפשר להישאר בבית. באמת במבט פשוט שתי מלכויות הפוכות הן מלכות דוד ומלכות שלמה.

אמנם "נא הקם מהרה מלכות דוד ושלמה", ספירת מלכות של דוד וזו של שלמה ספירה אחת הם. לפתע מתגלה שאותה הנהגה האוחזת בחבל משני קצותיו מתוך עבודה מאומצת, ואותה הנהגה האוחזת בחבל משני קצותיו מתוך ראיית האחדות של שני הקצוות הללו, אחת הן – שתיהן מושתתות על ראיית האחדות של שני הקצוות הללו, אלא שהאחת מחדדת אותה, והשנייה מבטאת אותה, אך באמת האחדות של שתי התנועות הללו, קיימת ועומדת בשני המופעים הלכאורה סותרים הללו.