הארות אושפיזין

הארות אושפיזין

אברהם

בפשטותו, חסד הוא השפעה, נתינה. מטבע הנותן להיות נוכח, הוא הקובע את הטון, הוא הדומיננטי, ובהנחה ונתינה זו חיובית, המקבל מסכים לכך, אף שהוא פסיבי בעקבותיה. אמנם יתכן שיש בחינה עמוקה יותר של חסד, לא של נתינה, אלא של נתינת מקום. ברירת המחדל היא שנותן המקום הוא בעלי המקום, והוא מוכן לסגת ממקומו הבלעדי ולתת לעוד אדם, שהוא המקבל, מקום. גם נתינת מקום היא נתינה, גם היא חסד. כל התנועה האלהית היא תנועה של חסד, תנועה של נתינה, והיא מצליחה גם להכיל בתוכה את סוד הצמצום, את סוד נתינת המקום.

כזה היה אברהם אבינו. אברהם נותן ללוט כל אשר הוא צריך, הוא לוקח אותו תחת חסותו, הוא הדומיננטי בקשר ביניהם, אמנם הוא מוכן להפוך פסיבי, אם זה צו החסד, באותו רגע. כך נבאר את סיפור היפרדותו מלוט (יג, ט-יג):

הֲלֹא כָל הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי אִם הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה וְאִם הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה. הארץ המובטחת לי, שאני ורק אני בעליה היחידים, יכולה להיות שייכת לך. אם תבחר במידת הדין, אלך למידת החסד, ובכך אין חידוש, הרי אני כולי חסד, אך אפילו אם תבחר במידת החסד, אלך למידת הדין, מתוך מידת החסד, אוכל להצטמצם, מידת הדין, מתוך מידת החסד, מתוך הרצון בהתרחבותך שלך. צמצום זה יהיה כל כך גדול עד כדי נתינת מקום אבסולוטי, צמצום כפשוטו, נטישה מוחלטת של הספינה, ואף אם תידרש ההתערבות של נותן המקום כיוון שהמקום הזה יוצר רק רע עבור מקבלו, היא לא תגיע: אַבְרָם יָשַׁב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וְלוֹט יָשַׁב בְּעָרֵי הַכִּכָּר וַיֶּאֱהַל עַד סְדֹם. וְאַנְשֵׁי סְדֹם רָעִים וְחַטָּאִים לַה' מְאֹד.

זהו התהליך העובר עלינו בחגי תשרי. בראש השנה וביום הכפורים ה' נותן לנו אור וחיות. בראש השנה הוא מחדד עבורנו את הדומיננטיות, את היותו הנותן ביחסים בינינו, כדי שהוא יוכל לתת בפועל כפי שהוא נותן ביום הכפורים. מידת החסד במובנה הקלאסי. בסוכות הוא לא עובר למידה אחרת, הוא נשאר במידת החסד, אך משנה את אופייה, לחסד שהוא לא נתינה, אלא נתינת מקום, הוא פותח לנו מרחב משלנו, בדיוק כפי שאנו, ובדיוק כפי שאנו רוצים להיות.

יצחק

כשהצדיק או כשהמצטדק עולה מדרגה, הוא מואס בכל המדרגות הקודמות. הן חיוורות, הן חסרות משמעות עבורו, מנקודת מבטו החדשה. כחלק מכך, הוא מואס בכל מה שמוביל עבורו את המדרגה הקודמת, את חבריו ואת משפחתו שמאותה מדרגה. הוא מתמסר לחלוטין למדרגה הזו, ומותיר הכל מאחורה. אלו חבלי לידה, הם תמיד כואבים, ואין מה להילחם בכאב. אמנם אפשר להשתיק אותו, אך במקום לגרום לריפוי זה יגרום לאדישות. לכן על הצדיק או על המצטדק באותו זמן להיות קשוב לכאב, לחוש אותו, לא להשתיק אותו, אך גם לא להתמסר אליו, לא להנציח אותו, להתעסק בטוב ובחיובי. בכך יירפא הכאב ויזכה לחזרה מחודשת אל חבריו ואל משפחתו.

זהו חג הסוכות. אחר עליית המדרגה בשנה החדשה, מדרגה שצוינה בראש השנה וביום הכפורים, אנו עוצרים משטף החיים אליו הכניסה אותנו אותה מדרגה, לא שוכחים את הכאב על מה שהותרנו מאחור, אך עוסקים בשמחה, עוסקים בחיובי.

זוהי גם ספירת הגבורה של יצחק אבינו. הגבורה היא היכולת לעצור, להפסיק להשפיע, להיות קשוב, לקבל, אמנם לברור, לסנן, לקחת רק ובדיוק את מה שאני רוצה. להיות גיבור אין משמעו להשפיע כל הזמן, להיות גיבור משמעו לקבל, אך לדעת מה לקבל, לעלות מדרגה, אבל לעשות זאת באופן מבוקר.

יעקב

התפארת היא ההרמוניה, האיזון. רפואה היא מלשון תפארת (ולכן שם הוי"ה בברכת רפאנו נקוד בחולם, המבטא את התפארת), כי היא האיזון בין החלקים השונים, הגורם לבריאות ולשלווה. זוהי מידת יעקב. יעקב חי את העליונים ואת התחתונים ללא סתירה, הוא ידע לאזן ביניהם, לתת לשניהם לשבת באהלו. הוא ידע להיות בן ישיבת שם ועבר, וידע להילחם עם שרו של עשו. יותר מכך, יעקב הוא תפארת שבתפארת, הוא יודע לאזן את האיזון, הוא יודע איך לא רק לגרום לשלום בין העליונים לתחתונים, אלא גם איך לתת להם להפרות אותם האחד בשני, איך לעשות ניסים.

אחר חורף מלא בגשם, ואחר קיץ מלא בשמש, האדם אוסף הכל אליו, מחבר את הכל, אוגד את כל המינים, הוא נקודת החיתוך בין כל הקוים האלה. חג הסוכות הוא החג בו אנו מחברים את הפנים, את העליונים, עם החוץ, עם התחתונים, בכך שאנו מוציאים את הבית החוצה.

משה¹

חי תשרי – לפי האר"י, אושפיזא דמשה חל בחי תשרי, פטירת רבי נחמן². נציע שני קשרים בין שתי הדמויות הללו. האחד, משה הוא נצח, שלפי חלק מההסברים, נצח הוא הנצחון על האתגרים הבאים מבפנים, עם הדימוי העצמי הנמוך ממנו סבל משה (וממנו מוציא רבי נחמן בתורת העין הטובה שלו, וכל פעם שהוא מוציא מדבר מסוים סימן שהוא עצמו התמודד איתו), מהיאוש ומהעצבות שגם איתם משה מתמודד (וגם ממנו מוציא בחריפות רבי נחמן), מהספקות ומהכפירה החלקית, שמשה לוקה בהם בתחילת דרכו (ורבי נחמן מייעץ איך להימנע מהם), וכיוצא בהם. ההתמודדויות של משה הן מתוכו, וגם ההתמודדויות הבאות לו מתוך עם ישראל יכולות להתפרש כהתמודדויות פנימיות (להוציא ממלחמת עמלק, לדוגמה) שהנצחון עליהן שייך לספירת נצח, וכך גם ההתמודדויות בהן שרוי רבי נחמן.

בארבעת המינים ניתן למצוא את ההתמודדויות הללו. הדימוי העצמי הנמוך ולעומתו העין הטובה, הם ההדס, שעליו בצורת עין. היאוש והעצבות הם החידלון אותו מבטאת הערבה, לה לא טעם ולא ריח. הספקות, שהם התהייה על עצם קיומה של פנימיות, נענים בתשובה החד-משמעית: לו לב! יש לאדם לב, כמו שלימד רבי נחמן ש"הכל יש לו לב", והלב הזה חזק וגדול וקשוח, כמו הלולב, וחלש וקטן ופגיע, כמו האתרוג, שהוא בצורת לב.

הקשר השני, לכאורה, משה ורבי נחמן הם שני הפכים. משה הוא אדון הנביאים, זה שכל הזמן נמצא בקשר תמידי עם ה', באספקלריא מאירה, גבוה מעל גבוה. לעומתו, רבי נחמן הוא הצדיק של הרשעים, של הדמויות הכי בעייתיות, הוא זה היורד למקום הכי נמוך. בכך שזימנה ההשגחה את פטירת רבי נחמן ביום זה, ניתן אולי ללמוד שבאמת אין שום סתירה. מדובר בספקטרום אחד, העמדה הכי פנימית, הכי עליונה, נמצאת על אותו רצף עם העמדה הכי חיצונית, הכי תחתונה. שתיהן תמיד ביחסי גומלין האחת עם השנייה.

יותר מכך, יתכן שכלל לא ניתן להבחין בין אנשים שונים ועמדותיהם. האם משה כלל לא ירד אל העם? ודאי שלא, פרשת יתרו תוכיח, ולצידה כל לימודי זכויותיו על העם ועל מעשיו השליליים, הגנתו עליו, בגופו ובשמו. האם רבי נחמן רק היה עסוק כל הזמן בחוץ, ברשעים, ולא התפנה כלל לעיסוק בסוד, בפנים, בצדיק? ודאי שלא, ודבריו מלאים בתכנים אלו. אולי באמת אפשר שמשה ורבי נחמן אינם אותו אדם, אך אין זה אומר שיש ביניהם סתירה.

לנקודה זו קשור גם חג הסוכות. בחג הסוכות אנו יוצאים החוצה, אך אנו נשארים בפנים. אנו לא מצווים להיות חשופים לחלוטין, ומצד שני אנו מצווים לא להיות מוגנים לחלוטין. אנו היכנשהו על הרצף, לא מתיימרים להיות חדגוניים, אך גם לא מתיימרים להיות הכל.

יט תשרי – לפי השמטות הזהר, אושפיזא דמשה חל ביט תשרי, פטירת הגר"א (ומתבקש לקשור את הגר"א דווקא למנהג הנהוג בקרב האוחזים בנוסח אשכנז). כהמשך לדברינו לעיל אודות רבי נחמן ומשה, הגר"א הוא הדמות הספונה לחלוטין באהל מועד. סיפורים על שקידתו המופלאה בתורה ובעבודה, על גאונותו ועל חסידותו, על בקיאותו ועל צדקותו, ממשיכים להפתיע כל פעם מחדש. לכאורה, הגר"א הוא התיאור הראשון והיותר פנימי של משה. אמנם כאשר מדקדקים, מגלים שגם לו הייתה השפעה ענקית על הציבור הרחב. נכון, היא לא הייתה ישירה, לא כמו בתיאור השני של משה, אך היא משפיעה לא פחות. עצם הבנת הספקטרום בין פנים לחוץ, בין עליונים לחתונים, יכולה לחדד שכדי שתהיה השפעה אין צורך לתנועה על הרצף. ההשפעה החוצה כלל לא תלויה ביציאה החוצה. הגר"א שהה בקודש כל עיתותיו, ודווקא בכך השפיע על ישראל.

יתכן שזוהי גם הסוכה. הסוכה היא ההבנה שהפנים והחוץ לא היו מנותקים מעולם. אפשר להיות במרחב פנימי ולהשפיע על המרחב החיצוני, כיוון שמלכתחילה הקירות לא כל כך חזקים, והתקרה לא כל כך קיימת, והאורחים מגיעים והולכים כל הזמן.

אהרן

יט תשרי – לפי האר"י, אושפיזא דאהרן חל ביט תשרי, פטירת הגר"א, ואף שלא זה היה מנהג הגר"א בעצמו, נסביר את הקשר בין אהרן לגר"א. אם במשה הארנו שגם הבחינה הספונה שלו באהל מועד, השפיעה על החוץ, באהרן זה אפילו יותר מחודד – אהרן אוהב את הבריות ומקרבן לתורה. אהרן רואה את הספקטרום בין פנים לחוץ לא כסתם ספקטרום בין שני קטבים שווים, הוא רואה את המרכז בפנים, הוא מנסה לקשור הכל לשם, ומצליח. אולי זוהי גם דמותו של הגר"א, שההשפעה שלו החוצה איננה רק השפעה, אלא היא קירוב של החוץ אל הפנים, יניקת החוץ מהפנים.

יוסף

יח תשרי – לפי השמטות הזהר, אושפיזא דיוסף חל בחי בתשרי, פטירת רבי נחמן. אפשר לעמוד על שלושה קשרים בין יוסף לרבי נחמן ולחג הסוכות. האחד, הביטחון בה', נקודה שרבי נחמן מאוד חידד, שפורש על ידו כהליכה אחר ה' ללא הסתכלות אחורה, באש ובמים, ויוסף שמלמד, מתוך נסיון חייו הארוכים והקשים, ש"אלהים חשבה לטובה", ודי לא משנה מה אנשים אחרים חשבו. הבטחון הזה יכול להתחדד גם בחג הסוכות, הקורא לנו לצאת החוצה אחרי ה', ללכת אחריו במדבר בארץ לא זרועה ולבטוח בו לחלוטין שישפיע עלינו שפע ברכה גשמית ורוחנית בשנה הקרובה.

השני, הברית, ההתקשרות המלאה לה', הנאמנות, אותה יוסף מבטא בכל הנסיונות הקשים אותם הוא עובר במצרים. כך גם אצל רבי נחמן, האדם תמיד שרוי עם אלהיו, תמיד מדבר איתו, תמיד קשור ונאמן אליו, והפגימה בקשר הזה, עוונה גדול ודורשת תיקונים רבים, כי היא מלכתחילה מוגדרת כאבסולוטית. כך גם בחג הסוכות אנו מתמסרים לאטמוספירה האלהית לחלוטין, היא הסוכה.

השלישי, הצדיק, דמותו של יוסף, שמתוך אותה נאמנות הפך הצדיק האולטימטיבי, שלא שוכח את אחיו הרחוקים, וכל הפיכתו לצדיק נועדה בשבילם, מה שמתבטא בחלומותיו הראשוניים והתשתיתיים (נפרש כאן הפוך ממה שניתן לפרש, שחלומותיו לא מבטאים את עליונותו, אלא את תפקידו ואת חובתו). הצדיק בנוסח הזה תופס מקום גם אצל רבי נחמן, שגילם דמות זו בחייו ובאישיותו המופלאים. אפשר לראות כך גם את הסוכה, את היציאה החוצה מתוך הקודש תוך כדי אחיזה עיקשת בו והכנסת מרחבי החוץ אליו, אל הסוכה.

דוד

מלכות היא הורדה של הכלל אל הפרט, הורדת המחשבה אל הדיבור, והדיבור אל המחשבה. זהו תפקידו של המלך. המלך הוא ביטויה של האומה. האומה היא כלל, והמלך הוא הפרט המבטא אותה. דוד היה מנהיגה של האומה, בכך שהיה מיקרוקוסמוס של כולה: הוא גם הלוחם, גם רועה הצאן, גם איש התפילה וגם איש התורה. דוד הוא גם האח הקטן והכי שולי, וגם מנהיג שעם ישראל לא ישכח לעולם. דוד הוא הכל, רק בפרט.

בארבעת המינים אנו מתחברים לנקודה זו, אנו לוקחים את כל פרטי העם ומרכיבים מיקרוקוסמוס אישי של כל העם. אנו נושאים אותו אל עצמנו, כדי שאנו נוכל להיות בעצמנו מלכים, הכוללים את כל פרטי האומה. מתוך מוטיבציה זאת, לעתים כדי להשריש בלבנו תכונות שקשה להשריש, אנו צריכים להדגישן מעבר לפרופורציה הרגילה שלהן. אנו מתגברים את קיומן של הערבות ביום זה, אנו נותנים יותר מקום בלבנו לפרטים המוזנחים, כפי שידע גם דוד לעשות, מתוך ההבנה שדווקא כדי לכלול את כל הפרטים בשוויון נדרשת לעתים העדפה מתקנת מסוימת.

שלמה – שמיני עצרת

יש שנהגו להזמין בשמיני עצרת את שלמה המלך. מה עניינו של שלמה המלך? שלמה הוא מלכות, כאביו דוד, אלא שהוא שונה ממנה בקצת. במלכות יש שתי רמות – השפעה בריחוק והשפעה בקירוב (כך מלמדנו הרש"ב בספר המאמרים תרנט, עמוד קטו). השפעה בריחוק היא מה שנולד בעקבות מוראה של מלכות, היא עצם הנוכחות המטילה אימה, והשפעה בקירוב היא החוקים, המשפטים, השימוש של המלכות בכוחה בפועל³. אפשר שדוד הוא השפעה בריחוק, במובן מסוים. דוד הוא הביטוי הראשוני של המלכות. דוד לא פועל יותר מדי בתוך העם, לעומת בנו שלמה, שמסיו כנראה היו כבדים ביותר. דוד היה דמות של מלך שסחפה אחריה אנשים רבים, אך היא לא פנתה אליהם. הריחוק, מלמד אותנו הרש"ב, יוצר קירוב, דוד הוליד את שלמה. שלמה הוא השפעה בקירוב.

שלמה הוא גם החכם מכל אדם. למרות זאת, מניין הוא מקבל את החכמה? מה'. כפי שהרמב"ם מלמד שנבואה היא חכמה וכח המדמה, ואפשר לפרש שהוא עושה רציונליזציה לנבואה, אך אפשר להבין שהוא עושה נבואיזציה לחכמה. כל החכמה מקורה אלהי, וקבלת האדם אותה הינה חסד צרוף. שלמה היה חכם מתוך ה'. את החכמה שלו שלמה לא לקח עבור הריחוק, עבור בניית הדמות, אלא עבור החוקים והמשפטים אשר יועילו (ואכן הועילו) לעם, בדרך השפעה בקירוב. יותר עמוק, כפי ששלמה עבור העם, בדרך השפעה בקירוב, כך ה' עבור שלמה, משפיע עליו בדרך השפעה בקירוב, חולק לו מחכמתו האינסופית.

זהו שמיני עצרת. כל חג הסוכות הוא השפעה בריחוק, הוא שבעים הפרים של אומות העולם, וכולם מהללים את ה', ללא שום פנייה מצידו. בשמיני עצרת ה' קורא לנו לעשות לו סעודה אחת כדי שהוא יהנה מאיתנו, הוא קורא לנו להתקרב. הוא רוצה לחלוק לנו מחכמתו, הוא רוצה לפנות אלינו ולאהוב אותנו.

הערות שוליים

1. נחלקו השמטות הזהר והאר"י מהו סדר האושפיזין. לפי השמטות הזהר, וכך נוהגים האוחזים בנוסח אשכנז, הסדר הוא כרונולוגי: אברהם, יצחק, יעקב, יוסף, משה, אהרן ודוד. לפי האר"י, וכך נוהג שאר בית ישראל, הסדר הוא לפי הספירות: אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרן יוסף ודוד.

   ↩

2. בקשר בין סוכות לרבי נחמן ללא הקשר לאושפיז ספציפי, ניתן לציין את השמחה, התופסת מקום ייחודי, שלפעמים נדמה כמקום עצמי, ולא רק כמקום הנובע מערך אחר או מנביע אותו. שמחה לשם השמחה, מעצם הקשר של ה', "ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים".

   ↩

3. ובאמת צריך להתלבט האם השפעה בריחוק מטילה אימה כיוון שהיא יכולה להעניש (ולא עושה זאת בפועל, כיוון שהיא לא קרובה אלא רחוקה), או שהיא מטילה אימה מעצם העובדה שהיא נוכחות כה גדולה.

   ↩