הארות לפרשת פינחס

הארות לפרשת פינחס

א. פינחס מקנא את קנאת ה', ונשמע שקנאה וקנאות שייכות לאותו שורש, ובאמת בארחות צדיקים כותב שיש שתי קנאות חיוביות: קנאת סופרים, וקנאות לה'. היכן הן נפגשות? שלמה גושו מסביר ששתיהן יוצאות מצרות עין, מראייה חד מימדית של המציאות. "הלכה ואין מורין כן", מסביר שלמה: קנאי שומע רק את תחילת המשפט, אם זו "הלכה", אני מקיים, הוא לא חושב על עוד שיקולים היוצרים את "אין מורין כן".

אם כן, צריך לשאול: מדוע קנאות לה' היא חיובית? ראשית, באמת יש החולקים על כך. הרב צבי יהודה (פעמים לפרשתנו) סובר שקנאות היא לא דבר שלם אף פעם, אמנם אם נלך בדרכו של רבנו בעל הארחות צדיקים, יתכן שקנאות לה' היא קנאות לאין סוף, לתנועת החיים הרחבה ביותר. פינחס צר עין לרוחב העין. מעשה זמרי היה צרות עין מוחלטת. הוא היה סבור שהוא איש העולם הגדול, הנה אין בינו לשום אדם, גם אם הוא שייך לעם אחר, שום גבולות. הוא גם לא הבין צניעות מהי, שוב, כיוון שהוא התנגד לגבולות. לא היה לו גם שום כבוד לשכינה שבאהל מועד, שוב, כיוון שהוא התנגד לגבולות.

הוא סבר שהוא נגד גבולות, אך באמת הוא היה הכי גבולי, כיוון שבמצב כזה הוא הופך את האין סוף לסופי, הוא הופך אותו לתלוי בחוסר גבולות, אמנם באמת האין סוף כל כך אין סוף שהוא יכול לכלול בתוכו אפילו גבולות, שכן הם מבטאין אותו, מיישמים אותו, יוצאים מתוכו, מממשים אותו וחוזרים אליו, מתוך אחדות מלאה. את זאת הבין פינחס, לכן הוא מקנא לה', הוא צר עין עבור רוחב העין, הוא מחדד את הגבולות כיוון שהוא מאמין שבתוכם שורר מה שמחוץ לגבולות, וכל עניינם איננו אלא הוא.