הכוח משחית לפרשת נח

לק"י

ל תשרי ה'תשעח

הכוח משחית

לפרשת נח

זיו חן זצ''ל

בראשית – אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל [את] התורה אלא (שמות יב ב) מהחודש הזה לכם, שהיא מצוה ראשונה שנצטוו [בה] ישראל, ומה טעם פתח בבראשית, משום (תהלים קיא ו) כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים, שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם כל הארץ של הקדוש ברוך הוא היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו.

רש"י בראשית א, א

רבים רגילים לפרש את ההווה אמינא של רבי יצחק, לפיה התורה צריכה להתחיל מ"החודש הזה לכם", על ידי סברה יסודית בעבודת ה' – עניינה של התורה הוא המעשה, וממילא כל הסיפורת המופיעה בראשיתה, אינה אלא חריגה, וכעת יש להסביר חריגות זאת על ידי ערכה של הוראת שייכות הארץ אל העם. אך כאשר מעמיקים חקר, מתבוננים עוד, צפה הקושיה מאליה – אם כן, נדחתה כביכול סברה זו של רבי יצחק במסקנתו! באמת אין עיקר עניינה של התורה במעשה, ואם ישנו ערך שאותו חשוב לומר, אף שהוא לא בפן המצוותי-מעשי, נשקיע בו ספר שלם ועוד סיפורים רבים הפרוסים ביתר הספרים, ולכן הוראת שייכות הארץ אל העם, אף שאיננה בפן המצוותי, יכולה להימצא בתורה, וממילא אין מכאן שום ראיה לכך שעיקר עניין התורה הוא במעשה.

לעניות דעתי, אפשר להסביר את דברי רבי יצחק אחרת לחלוטין. רבי יצחק מבין שעניינה של התורה הוא המצוות, כיוון שעניינה של התורה הוא עם ישראל. עם ישראל הוא הגיבור, הוא השחקן הראשי בתורה, מה שבהחלט משתמע מאוד מרוחה הכללית של התורה באופן פשוט. לפי זה, ברור שנתחיל במצוותיו של עם ישראל ולא נתחיל בסיפור הבריאה האוניברסלי. המסקנה לא חולקת בסברה על ההווה אמינא, היא פשוט מבינה שכדי לספר את סיפורו של עם ישראל צריך מכלול יותר רחב – דרוש סיפור הבריאה, כדי לשייך את הארץ אל העם, ודרוש סיפור האבות כדי להראות את הרקע להיווצרותו של העם (ואולי יסוד המחלוקת ביניהן הוא בשאלה האם עיקר עניין התורה הוא עם ישראל, ואז נספר את סיפור האבות ואת שייכות הארץ אל העם, או שהוא תורת ישראל, ואז נתחיל ממצוותיו של עם ישראל).

רוח אחרת לחלוטין מדברינו ברבי יצחק ניתן לדלות מפרשתנו. בפשטות, אין חתירה מסויימת לאברהם. נח היה איש צדיק תמים, ולא היה צורך כלל באברהם. אלא שאז, לאחר המבול, וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם. וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה. נח נופל. נח, זה שהיה מסור כל כולו ועבד כה קשה כדי לקיים את דבר אלהיו, נופל. מתגלה בעצם שגם לו יש אינטרסים ונגיעות אישיות. אולי, במקום כלשהו בתוכו, יש לו נגיעות, שלפתע התפרצו דרך היכולת, דרך הכוח, דרך האמצעים שניתנו לו כמתנה מאת האלוה – אדמה. נח מתחיל להיות איש אדמה במקום להיות איש שמים. במקום לקחת את האדמה ולהופכה לשמים, הוא מתבוסס, מתגלגל ביינו. במקום לקדש את יינו, הוא נופל אחריו. נח משתמש בכוח שלא למטרותיו הראויות.

כאשר מתבוננים עוד, מגלים שזהו היה חטאם של כל אנשי דור המבול, ברמה כזו או אחרת – השימוש בכוח באופן לא-ראוי. אנשי דור המבול לא נענשו על הגניבה, אלא על הגזל, על החמס, על השימוש בכוח כדי להוציא מאדם חפץ השייך לו. כך הם גם אנשי דור הפלגה, שהשתמשו בכוחם המוגבל כדי לנסות להכניע את האינסופי. הם כה הסתנוורו מכוחם עד כדי מרידה בבורא הכוח והנותן להם אותו לעשות חיל לשמו יתעלה.

עוד טרם לכן היה זה חטאו של אדם הראשון שהשתמש בכוח החופש שלו, בצלם האלהים שבו (אליבא דמלבי"ם), כדי לבחור ברע במקום בטוב, ולא סתם רע, ברע שאמור לתת כוח – והייתם כאלהים, היינו שולטים, מולכים, מושלים. אלא שאז סבר ה' שעל ידי צמצום הכוח והגבלתו האדם יוכל להתמודד עם יצר ההשחתה של הכוח הקדוש שלו.

לאחר מעשיהם של דור המבול, נח ודור הפלגה, מבין ה' כי עתה יש לבחור בעם שכל עניינו הוא חוסר הכוח. לא צמצום הכוח נדרש כאן, אלא עקירתו מהאדם לחלוטין. עם זה נקרא על ידי ה' להפקיד את כל רצונותיו, מאוויו ועצמותיו בידו יתברך. עם זה נקרא ללמוד משמעת מהי, על ידי מערכת מצוות סבוכה ובירוקטית שלא מובנת לאדם בשכל ואולי אף אין בה או בחלקה סברה כלל, אלא כל כולה נועד ליצור מצב בו אין לאדם יותר רצון חופשי, אין לו איבר שעוד לא השתלט עליו ה', משמעת מלאה. עם זה צריך להיות המנהיג של יתר האנושות בהובלתה לכיוון זה, כיוון שהתגלה שכאשר יש לאדם כוח, הוא משתמש בו לרעה, וממילא לא ייתכן שלכל אדם תהיה ההנהגה לעצמו, כפי שהיה עד עתה. באותו רגע נוצרו ההירכיות. עד עכשיו האדם לא אכל בשר כי ראינו בו תכונה שישנה גם לנו – החיים, אך כעת ההיררכיות מחדדות שבאמת אין חיי העוף שווים לחיי אדם. גם היררכיות אלו נועדו לחנך את האדם לכך שהוא לא מנהיג של שום דבר, אלא כל כולו צריך להיות משמעת ברזל לשם שמים.