הלוויים לפרשת קרח

לק"י

כח סיון ה'תשעז

הלוויים

לפרשת קרח

נראה שכל הפרשה סובבת סביב שאלת המעמדות. הפרשה נפתחת בסיפורו של קרח, האיש שערער על המעמדות כפי שהם וטען כי כל העדה כולם קדושים. מיד לאחר מכן, ניגשת התורה לספר על האחריות המוטלת על אהרן ובניו לשמור את משמרת המקדש. אז מגיע פירוט מתנות הכהונה, מתנות הלווייה, ותרומת מעשר שהיא מתנת הלוי לכהן.

יש כאן איזשהו תהליך. בתחילה פרשיית ציצית. כפי שהסביר הרב יואל בן-נון, הציצית היא בגדי הכהונה של ממלכת כהנים וגוי קדוש, היינו בגדי הכהונה של כל עם ישראל. בתחילה, פרשיית ציצית, המרימה ומנשאת את כל עם ישראל למדרגת כהונה. ברור, אם כן, מניין שאב קרח את ההבנה שכל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' (ייתכן שגם מאלדד ומידד). קרח טועה ולא מבין שאין העובדה שכולם שווים בערכם אומרת שכולם בעלי אותה מהות. או אז מגיעה התורה ומלמדת על אחריותם של הכהנים כלפי ישראל (לשומרם מפני עוון הכניסה הלא-נכונה למקדש), על אחריותם של הלוויים כלפי ישראל (לשומרם מפני עוון הכניסה הלא-נכונה למקדש), על אחריותם של ישראל כלפי הכהנים (מתנות כהונה), על אחריותם של ישראל כלפי הלוויים (מתנות לווייה), ועל אחריותם של הלוויים כלפי הכהנים (תרומת מעשר).

במובן הזה, אנו מוצאים כאן יחסי גומלין בין שלל חלקי עם ישראל, מלבד ביחס אחד – היחס בין הכהנים הלוויים. הלוויים נותנים לכהנים, או ליתר דיוק, נתונים לכהנים כמתנה (יח, ו), ולמרות זאת, הכהנים לא נותנים כלום ללוויים. לכך אציע שני פשרים. האחד, פשר טכני – התורה קובעת כאן איזושהי עליונות של הכהנים על פני הלוויים כדי שלא יחזור סיפורו של קרח. קרח, כאמור, התבלבל בין מהות לחשיבות, ובלבול כזה הרבה יותר ייתכן בין הכהנים ללוויים מאשר בין ישראל ללוויים או לכהנים, כיוון שיותר ברור לישראל שהוא בעל מהות אחרת. לכן ניתן להבין גם מדוע קרח מתחיל את כל המחלוקת – הוא זה אשר הבלבול אצלו הרבה יותר ייתכן. הכהנים הם במובן מסויים לוויים משודרגים, הם אותה מהות רק משוכללת יותר, וממילא הם עלולים להתבלבל.

הפשר השני, פשר מהותי – הלוויים הינם ידא אריכתא של הכהנים בשמירת המקדש, מה שמתבטא בכך שהכהנים ישאו את עוון המקדש אם הלוויים לא ישמרו עליו. במובן הזה, אין להם שום זכויות, כפי שליד אין שום זכויות, לעומת המוח. המוח שולח את היד והוא זה המקבל את כל הקרדיט, כיוון שהידיים אינן מהות בפני עצמה – הן חלק אינטגרלי מהישות עליה המוח מפקד. כך הוא גם ביחס הכהנים והלוויים. הכהנים הם המוח, והלוויים הם הידא אריכתא. אשר על כן, ברור שהם לא אמורים לקבל שום דבר מצד הכהנים, כפי שהמוח לא נותן שום דבר לידיים. עם זאת, הישראל חייב להביא ללוי מדין הכרת הטוב, כשם שלפי המדרש משה שניצל על ידי המים לא רצה להכות בהם במכת דם. אין זה אומר שהמים הם מהות בפני עצמה, ברור שהם חפצא סתמי. למרות זאת, על האדם מצידו להכיר טובה. לכן, ברגע שמגיעה התרומה לידי הלוי, הוא יתן תרומת מעשר לכהן, מה שמשקף את ההבנה שהוא צריך להחיות את עצמו, אך כל זאת רק כדי להמשיך לעבוד את הכהנים. זהו עניינן של מתנות הניתנות באופן כללי לקודש – לבטא את העובדה שגם החולין נאכלים רק מתוך מגמה של קודש, זה מה שהישראל עושה בתרומה וזה מה שהלוי עושה בתרומת מעשר.