הליכת הצדיק לפרשת וילך ולימים נוראים

הליכת הצדיק

לפרשת וילך ולימים נוראים

זיו חן זצ''ל

וילך משה, שהלך תמיד ממדריגה למדריגה עד שהגיע היום שלא יוכל עוד לצאת ולבוא, שיעלה שום מדריגה, אז ידע שהגיע קיצו, וז"ש היום מלאו ימי ושנותי. וכי תימא איך ידע זה, הא אין מגלין לאדם קץ ימיו, כמו שהשיבו לדוד (ה)מלך ישראל שאמר (תהלים לט, ה) הודיעני ה' קצי וגו' (שבת ל א), ושמא יזכה להוספה. לכך ביאר בעצמו שידע זה ממה שלא אוכל לצאת ולבוא, רצה לומר לצאת ממדריגה זה ולבוא למדריגה עליונה, וזה המכונה לביאה כנודע, מזה הוכיח שמלאו ימיו.

תולדות וילך

הצדיק תמיד מתעלה, תמיד מתקדם, הולך מחיל אל חיל. הוא אף פעם לא מסתפק במדרגתו שלו, הוא תמיד מחפש עוד. עד כאן מאוד הגיוני. אמנם מהתולדות כאן משמע הרבה יותר – משמע שכל החיים של הצדיק בנויים על ההתקדמות הזו! ברגע שמשה כבר לא יכול להתקדם, הוא חדל מעצמו! לכאורה מאוד תמוה: הצדיק הגיע למדרגה, ולכן הוא צריך להיות שמח בה. סביר לומר שאדם שלא הגיע לאף מדרגה ירגיש שהוא מחפש עוד, אך מי שכבר הגיע לאיזושהי מדרגה, אולי ירצה להתקדם, אך מדוע כל חייו בנויים על ההתקדמות הזו, עד כדי חידלון ברגע שהוא לא יכול להיות ממומש?

כדי לענות על כך, עלינו להפוך את צורת החשיבה. אנו חושבים שהצדיק הגיע לאיזושהי מדרגה, אך האמת הפוכה – הצדיק לא הגיע לאף מדרגה, אלא ההיפך המוחלט, הוא ביטל את המדרגה שלו, הוא תלה אותה בטוב ה' שניתן לו. הצדיק לא קיים בזכות עצמו, הוא דבק לגמרי בה'. לפי זה, המדרגה הגבוהה של הצדיק היא קרבתו לאלהיו. ממילא ברור שהצדיק ירצה להתעלות יותר ויותר, כיוון שככל שהוא מתעלה הוא מרגיש יותר קרוב לה'. במילים אחרות, הוא לא מתקדם, הוא מתקרב, הוא הופך יותר ויותר קרוב, וכטבעה של קרבה, היא תמיד שואפת להתאחדות. כיוון שכל מהות הצדיק היא להיות קרוב, ברור שהוא יחיה על ההתקרבות הזו, בלעדיה מהותו חסרה. כזה היה משה, וכאלו כל הצדיקים.

נעמיק זאת. לימדו חכמים (ברכות יח.):

צדיקים שבמיתתן נקראו חיים.

צדיקים, אלה שמהותית להם ההתקרבות, לא מתים, כלומר, הם כבר לא צריכים להתקרב, הם כבר קרובים. הם לא ממשיכים לשאוף לאינסוף, הם כבר בלועים בו. לכן הם כלל לא מתים, הם כבר מתמוססים בחי החיים. ואלו הם ראש השנה, עשרת ימי תשובה ויום הכפורים. בראש השנה מתגלה בנו בחינת ועמך כולם צדיקים, כולנו צדיקים, וממילא כולנו דבקים בה', בטלים אליו ובו. בעשרת ימי תשובה אנחנו, כיאה לצדיקים, מתקרבים, מתמסרים, מתבטלים, עד יום הכפורים, יום המזכיר באיזשהו אופן מיתה, אנחנו מתאחדים. אין צורך להתקרב ביום הכפורים, ביום הכפורים אנחנו כבר קרובים.