המדבר והמשכן לפרשת פקודי

המדבר והמשכן

לפרשת פקודי

וידבר ה' אל משה במדבר סיני עד שלא עמד אהל מועד דבר עמו בסנה שנאמר (שמות ג) ויקרא אליו ה' אלהים מתוך הסנה ואח"כ (שם /שמות/ יב) ויאמר ה' אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמר ודיבר עמו במדין שנאמר (שם /שמות/ ד) ויאמר ה' אל משה במדין ודיבר עמו בסיני שנא' וידבר ה' אל משה במדבר סיני לאמר וכיון שעמד אהל מועד אמר יפה הוא הצניעות שנא' (מיכה ו) והצנע לכת עם אלהיך.

במדבר רבה א, ג

בתחילת כניסתו בעבודת ה' באופן אינטנסיבי, אדם נמצא בבחינת מדבר. כל המדבר כשר לדיבור מבחינתו, כיוון שהמפגש שלו עם העליון ממנו ספונטני לחלוטין. הוא יכול לדבוק בה' בכל מקום. הדיבור שלו איתו יתעלה פוגש אותו בכל פינה וזוית שבחיים, והוא נפתח אליו באופן מוחלט. המדבר הוא מקום בו הנוכחות האלהית לא קיימת בגלוי, וממילא השפע פחות מצוי בו. במדבר ישנם געגוע וכמיהה כנים ביותר לאותו מפגש, וכנות זו היא מחולל הדיבור עבור האדם בבחינת מדבר.

אך מתישהו, אדם מתחיל להתעסק בדברים אחרים מלבד הדיבור עם ה'. הוא העמיק עוד ועוד בעיסוקים אלו עד שההתרגשות הספונטנית שאפיינה את דיבורו עם ה' שככה. אזי הוא שואל את עצמו: מה עכשיו? כיצד מחזירים את האש? התשובה היא שצריך למסד את הדיבור. עת הדיבור היה לא-ממוסד, הוא ריגש עד כלות הנשמה, אך בדיוק כשם שהוא ריגש אז, כך הוא יכול להפסיק לרגש, כפי שקורה עכשיו. האש הגדולה הזאת הייתה חיצונית, וראיה לכך היא שכאשר התחיל האדם להתעסק בדברים אחרים, המפגש כבר לא מרגש אותו. לכן צריך למסד את הדיבור, להופכו לעיקר בחיים. כאן מתחילה בחינת משכן. המשכן הוא מקום בו עבודת ה' היא העניין. אותו דיבור בין האדם לאלוה הוא מוקד ההתרחשות במשכן. לכן גם לאחר שהאש הספונטנית שככה, במשכן אש התמיד תוקד על המזבח, לא תכבה.

אך לכאורה, גם לבחינה זו ישנם חסרונות בולטים. דא עקא, אותה אש תמיד לא חמה ולא שורפת כאש הספונטניות הכנה והאמיתית!

אך חיסרון זה רק נדמה כחיסרון; באמת הוא יתרון. אותה אש ספונטנית שרפה יותר, אך היא שרפה רק מבחינה חיצונית. לעומתה, אש התמיד בוערת בצניעות. היא שוהה במעמקי פנימיות האדם, כיוון שהיא נובעת משייכות אמיתית וכנה, ולא מהתרגשות ומהתלהבות, ספונטניות ככל שתהיינה. אש זו לא מדברת הרבה, היא צנועה. אין לה יומרות, אך היא טומנת בחובה אמת גדולה. רק אש צנועה זו כאש התמיד יכולה להיות האש עליה מבוסס קשר איתן, המוביל לנישואין.