השורר והמנהיג – לפרשת קרח – זיו חן זצ"ל

לק"י/כח סיון ה'תשעט

השורר והמנהיג

לפרשת קרח

זיו חן זצ''ל

המאור ושמש על הפרשה מביא את דברי הנועם אלימלך לפיהם במחלוקת קרח ועדתו לא

היה נדנוד אמת , וממילא אין לה שום קיום. המאור ושמש מוסיף שלכן נאמר שמחלוקת

שסופה להתקיים, היא מחלוקת שמאי והלל , ולא בית שמאי ובית הלל , וזאת כיוון שמחלוקת בית שמאי ובית הלל הייתה שלא לשמים, וממילא גם לה אין קיום. כל אחד מבית שמאי אמר על כל אחד מבית הלל שהרבי שלו גדול יותר ולא באמת חלק ועל האמת כיוון

.שהיא אמת

,ננסה להעמיק דברים אלו. יש מנהיג, ויש שורר. קרח הבין שמשה מנסה לשרור על העם כִּי

תִּשְׂתָּרֵר עָּלֵינו גַּם הִּשְׂתָּרֵר . נציע שכאשר הוא אומר רַּב לָּכֶם כִּי כָּל הָּעֵדָּה כֻּלָּם קְׂדֹשִּים

'ובְׂתֹוכָּם ה' ומַּּדועַּ תִּתְׂנַּשְׂאו עַּל קְׂהַּל ה , הוא כלל לא פונה אל משה ואל אהרן, כיוון שכאמור, זו מחלוקת קרח ועדתו ולא מחלוקת קרח ומשה ואהרן, אלא הוא פונה אל עדתו

ואומר להם: כולכם קדושים, וממילא אין שום סיבה שאלה יתנשאו עליכם! הגיע הזמן

!שתמרדו

קרח מבין (אפילו אם יש בכך איזושהי אמירה כנה ולא כפי שכתב הנועם אלימלך) שמנהיגות עניניה שררה, ולכן אם כולם שווים, אין שום סיבה שמישהו יהיה יותר גבוה מכולם, הרי כולם שווים, הכוח והסמכות של כולם צריך להיות שווה. קרח טועה בדיוק בנקודה הזו, כיוון שמנהיגות אין עניינה עצם השררה, אין עניינה הכוח והסמכות, אלא מה שעושה המנהיג עם

:אותו כוח ועם אותה סמכות. לאחר מכן, מופיעים הפסוקים הבאים

)(טז) וַּיֹאמֶר מֹשֶה אֶל קֹרַּח אַּתָּה וְׂכָּל עֲדָּתְָׂך הֱיו לִּפְׂנֵי ה' אַּתָּה וָּהֵם וְׂאַּהֲרֹן מָּחָּר:.. (כח

:וַּיֹאמֶר מֹשֶה בְׂזֹאת תֵדְׂעון כִּי ה' שְׂלָּחַּנִּי לַּעֲשֹות אֵת כָּל הַּמַּעֲשִּים הָּאֵלֶה כִּי לֹא מִּלִּבִּי

)(כט) אִּם כְׂמֹות כָּל הָּאָּדָּם יְׂמֻּתון אֵלֶה ופְׂקֻּּדַּת כָּל הָּאָּדָּם יִּפָּקֵד עֲלֵיהֶם לֹא ה' שְׂלָּחָּנִּי: (ל

וְׂאִּם בְׂרִּיאָּה יִּבְׂרָּא ה' ופָּצְׂתָּה הָּאֲדָּמָּה אֶת פִּיהָּ ובָּלְׂעָּה אֹתָּם וְׂאֶת כָּל אֲשֶר לָּהֶם וְׂיָּרְׂדו

חַּיִּים שְׂאֹלָּה וִּידַּעְׂתֶם כִּי נִּאֲצו הָּאֲנָּשִּים הָּאֵלֶה אֶת ה': (לא) וַּיְׂהִּי כְׂכַֹּּלתֹו לְׂדַּבֵר אֵת כָּל

הַּּדְׂבָּרִּים הָּאֵלֶה וַּתִּבָּקַּע הָּאֲדָּמָּה אֲשֶר תַּחְׂתֵיהֶם: (לב) וַּתִּפְׂתַּח הָּאָּרֶץ אֶת פִּיהָּ וַּתִּבְׂלַּע

אֹתָּם וְׂאֶת בָּתֵיהֶם וְׂאֵת כָּל הָּאָּדָּם אֲשֶר לְׂקֹרַּח וְׂאֵת כָּל הָּרֲכוש: (לג) וַּיֵרְׂדו הֵם וְׂכָּל

:אֲשֶר לָּהֶם חַּיִּים שְׂאֹלָּה וַּתְׂכַּס עֲלֵיהֶם הָּאָּרֶץ וַּיֹאבְׂדו מִּתֹוְך הַּקָּהָּל

,הסוף של קרח הוא הסוף של עדתו וַּיֹאמֶר מֹשֶה אֶל קֹרַּח אַּתָּה וְׂכָּל עֲדָּתְָׂך . כולם נבלעים

באדמה, כולל כָּל הָּאָּדָּם אֲשֶר לְׂקֹרַּח , שנפרש כעת כעדתו. היחס בין השורר לנשררים הוא

היחס בין משפיע חד-צדדי למושפע חד-צדדי. המשפיע החד- צדדי לא מחפש לתת למושפע

החד- צדדי באופן שיהלום אותו, הוא מחפש להשפיע מעצם ההשפעה. לא אכפת לו אם

לק"י/כח סיון ה'תשעט

בעקבות ההשפעה הזו רק יישברו כליו, אכפת לו רק מהעובדה שהוא משפיע. המוטיבציה להיות שורר איננה הנשררים, אלא השורר עצמו, שצריך מבחינתו להיות שורר (ואולי יותר

מזה: לא- .)נשרר

לעומתו, את המנהיג לא מעניין רק המנהיג; את המנהיג מעניינים גם המונהגים. המנהיג הוא

המשפיע הדו-צדדי, והמונהגים הם המושפעים הדו- צדדיים. את המנהיג מעניינת ההשפעה מעצם סגולות ההשפעה, אך הוא מצליח לנתב את הרצון להשפיע למקומות בונים ולא

.למקומות אנוכיים .הוא מצליח להפוך את הרצון להשפיע לרצון להשפיע טוב

משה ואהרן הם כאלה, מעצם העובדה ש ה' התגלה אליהם וקרא להם להנהיג. לכן משה

:אומר בְׂזֹאת תֵדְׂעון כִּי ה' שְׂלָּחַּנִּי לַּעֲשֹות אֵת כָּל הַּמַּעֲשִּים הָּאֵלֶה כִּי לֹא מִּלִּבִּי . אִּם

כְׂמֹות כָּל הָּאָּדָּם יְׂמֻּתון אֵלֶה ופְׂקֻּּדַּת כָּל הָּאָּדָּם יִּפָּקֵד עֲלֵיהֶם לֹא ה' שְׂלָּחָּנִּי . העובדה שלא מלבי עשיתי את זה אלא ה' שלחני, אומר להם משה, תתבטא בכך שאתם תמותו, לא רק אתה, קרח, אלא כל עדתך. ה', שהוא בעצמו המנהיג, שהצליח לצמצם את אינסופיותו לכדי דבר שיש למונהגיו לקלוט, הוא זה שהתגלה אליי והורה לי את דרכיו, הוא זה שגילה בי את היכולת לצאת מהאגו שלי ומהרצון שלי להשפיע אל הרצון שלי להשפיע טוב, כפי שהוא בעצמו עשה, כאשר ברא את העולם. אליך ה' לא התגלה, ולכן שררתך האנוכית תגרום לכך שלא רק אתה תיבלע באדמה, אלא כל עדתך, נשרריך, יבלעו בה איתך. לא זו בלבד שהרצון

.להשפיע שלך לא הפך לרצון להשפיע טוב, הוא הפך לרצון להשפיע רע

כל זאת לא רק מצד השורר, אלא גם מצד הנשררים. אם השורר רוצה להשפיע, ולא משנה מה, אז הנשררים רוצים לקבל, ולא משנה מה. בית שמאי ובית הלל אומרים כל אחד שהרבי ,שלו גדול יותר, כפי שכתב המאור ושמש, כיוון שהם רוצים להיות יותר פסיביים, יותר קטנים יותר מצומצמים, לא כדי לקבל משהו אמיתי, אלא כדי לקבל. להיות פסיביים לשם היותם

פסיביים. הם רוצים לא- להיות. הם לא רוצים להיות טובים, כמו שרוצים משה, אהרן וכל עדתם, והם גם לא רוצים להיות ולא משנה מה, אלא הם רוצים לא להיות. יש בכך משהו

.מנטייה אובדנית, וכך הם היו

כאן צריך לתהות: מה בכך שה' התגלה לאדם? מדוע זה גורע מהעובדה שכל העדה, כולם קדושים! כאן נחלק בין מושפע למקבל. ישנו מקבל, שהוא הקולט, התופס, את השפע שיש למשפיע להשפיע. לעומתו, ישנו מושפע, שהוא איננו הקולט, אלא זה הנפתח. הוא חווה את שיש למשפיע להשפיע, זה נוגע בו, מרגש אותו, אך הוא לא תופס, הוא לא אוחז, הוא לא מתיימר לקחת את זה לעצמו. אלו המקומות בהם ה' אומר לאדם: אכן, כל העדה כולם קדושים, ואף על פי כן, יש לך יכולת אלהית להשפיע איזושהי נקודה שיש אותה לכולם, אך באופן אחר לחלוטין. הקריאה הזו תלווה הרבה פעמים גם ברצון גדול מאוד לעשות זאת לכתחילה, ובעונג הבא בעקבות העשייה, אך זו הדרך של ה' להתגלות אל האדם ולומר לו

.שיש בכך משהו טוב, ובמקום להשאיר זאת לעצמו, עליו לפתוח זאת לכולם