השמיים והארץ לפרשת האזינו

לק"י

ד תשרי ה'תשעו

השמיים והארץ

לפרשת האזינו

מה מיוחד בשירת האזינו? משה מצווה בפרשת וילך (לא, כח):

הַקְהִילוּ אֵלַי אֶת כָּל זִקְנֵי שִׁבְטֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם וַאֲדַבְּרָה בְאָזְנֵיהֶם אֵת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְאָעִידָה בָּם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ:

משה מבקש שנכבדי העם יגיעו על מנת שידבר איתם ויעיד בהם את השמים ואת הארץ. מה הם הולכים לשמוע שם? בפסוק הבא (שם, כט) נאמר:

כִּי יָדַעְתִּי אַחֲרֵי מוֹתִי כִּי הַשְׁחֵת תַּשְׁחִתוּן וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶתְכֶם וְקָרָאת אֶתְכֶם הָרָעָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים כִּי תַעֲשׂוּ אֶת הָרַע בְּעֵינֵי יְקֹוָק לְהַכְעִיסוֹ בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיכֶם:

על פי פשט הפסוק, מה שהם הולכים לשמוע הוא שמשה יודע שהם הולכים לסור מן הדרך אשר ציווה אותם ושהם ייענשו על כך. שני פסוקים אחר כך, בפרשתנו, מופיעה עוד פנייה אל השמיים ואל הארץ (לב, א):

הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי:

לאחר מכן, מופיעה מעין תוכחה על עם ישראל:

(ב) יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי כִּשְׂעִירִם עֲלֵי דֶשֶׁא וְכִרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב: (ג) כִּי שֵׁם יְקֹוָק אֶקְרָא הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹהֵינוּ: (ד) הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא: (ה) שִׁחֵת לוֹ לֹא בָּנָיו מוּמָם דּוֹר עִקֵּשׁ וּפְתַלְתֹּל: (ו) הֲ לַיְקֹוָק תִּגְמְלוּ זֹאת עַם נָבָל וְלֹא חָכָם הֲלוֹא הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנְנֶךָ: (ז) זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם בִּינוּ שְׁנוֹת דֹּר וָדֹר שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ:

אם כן, עד עתה ראינו שהפנייה אל השמיים ואל הארץ, באה בהקשרים שליליים. בפרשת ניצבים (פרק ל) מופיעה פנייה זו באמביוולנטיות מה:

(טו) רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע: (טז) אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחָיִיתָ וְרָבִיתָ וּבֵרַכְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ: (יז) וְאִם יִפְנֶה לְבָבְךָ וְלֹא תִשְׁמָע וְנִדַּחְתָּ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לֵאלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבַדְתָּם: (יח) הִגַּדְתִּי לָכֶם הַיּוֹם כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן לֹא תַאֲרִיכֻן יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתָּה עֹבֵר אֶת הַיַּרְדֵּן לָבוֹא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ: (יט) הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ: (כ) לְאַהֲבָה אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדָבְקָה בוֹ כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ לָשֶׁבֶת עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְקֹוָק לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם:

השמיים והארץ עדים לכך שאם יבחרו ישראל בחיים, יקבלו חיים, ואם יבחרו במוות, יקבלו מוות. כדי להסביר את מהות הפנייה לשמיים ולארץ, עלינו להבין את מהותם של השמיים והארץ, ואת זאת ננסה לעשות כעת. כידוע, השמיים והארץ הם הברואים הראשונים (בראשית א, א):

בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ:

השמיים והארץ הם המסגרת של העולם. מעל העולם נמצאים השמיים, ומתחתיו עומדת הארץ. כל החיים עטופים בשמיים ובארץ. במובן הזה, ברור שהם ייבראו ראשונים כיוון שהם הכלים בהם שוהה ההוויה כולה. אך בספר שמות (לא, יז) אנו מוצאים טענה מעט אחרת באשר לבריאת העולם:

בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְקֹוָק אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ:

בספר שמות עולה שהשמיים והארץ נבראו בשישה ימים, והדברים לכאורה סותרים את האמור בספר בראשית. היישוב פשוט להפליא – השמיים והארץ, בהיותם מסגרת העולם, נתפסים גם ככלל הבריאה, כפי שהכלי לעתים מסמל גם את שבתוכו. כלומר, כאשר התורה מלמדת שהשמיים והארץ נבראו בשישה ימים, היא בעצם אומרת שההוויה כולה נבראה בשישה ימים.

לפי זה, ניתן להסביר שכאשר משה ממנה את השמיים ואת הארץ לעדים הוא בעצם ממנה את הבריאה כולה לעדה. מה המשמעות של הבנה זו? משמעות הבנה זו היא שמדובר בעובדה. משה בעצם מנסה לומר שבדיוק כמו שהשמיים והארץ הם אמת אבסולוטית, כך גם טענתו היא טענת אמת אבסולוטית.

בפנייה המופיעה בפרשת וילך, נאמרו הדברים מנקודת מבטו של משה, "ידעתי אחרי מותי", ואילו גם הפנייה בפרשת ניצבים וגם הפנייה בפרשת האזינו נשמעות כמו נבואה ולא כמו אומדנא אישית של משה. לפי סברתי במשמעות ההבנה ולפי הבחנה זו, ניתן להבין את הייחודיות שבשירת האזינו. בפרשת ניצבים, אז משה לא טוען טענה א-פריורית אלא נותן שתי דרכים התלויות במציאות, כלומר, בבחירתם של ישראל בחיים או במוות, הוא יכול להעיד בשמיים ובארץ, כיוון שאכן אם יבחרו בחיים יקבלו חיים, ואם יבחרו במוות יקבלו מוות, זו הבטחה שניתנה משמיים. אף בפרשת וילך, בה משה טוען שמהיכרותו עם העם אין סיכוי שלא יסור מדרך המלך, אך מדובר באומדנא בעלמא.

לעומת זאת, בשירת האזינו נאמרות אמירות פילוסופיות. הוא לא משתמש בהבטחה אלוהית או באומדנא אמפירית, אלא באמירות פרטיות שלו. האמירות הפרטיות הללו, כך הוא מבין, הן אמירות נכונות, וממילא שייך בהן עירוב השמיים והארץ. לפי זה, אפשר ששירת האזינו ייחודית בכך שהיא לוקחת טענות אנושיות ומחילה עליהן חלות של אמת אבסולוטית. בפרשת ניצבים האדם היה פה לאלוהים, ולכן הוא דיבר אמת. בפרשת וילך הוא היה פה לעצמו, אך בעניינים הקשורים לעולם הזה, ולכן הוא דיבר אמת. בפרשת האזינו מתחדש שהאדם יכול לטעון טענות הקשורות לעולמות העליונים, ואף לצדוק בהן. זוהי מעלת משה, אשר בשל התבטלותו הענקית כלפי אלהיו, היה לדוברו בעולם.