והארץ נתן לבני אדם – לפרשת שלח

לק"י

יח סיוון ה'תשעו

והארץ נתן לבני אדם לעבדה ולשמרה

לפרשת שלח

רבים שאלו ושואלים: מה היה חטא המרגלים? הרי הם לא באמת הוציאו את דבת הארץ רעה, הם בסך הכל תיארו את המציאות כפי שהבינו אותה, וזו המשימה שאליה הם נשלחו!

משה מבקש מהמרגלים לחקור כמה חקירות:

א. וראיתם את הארץ – מה היא?

ב. ואת העם היושב עליה – החזק הוא הרפה?

ג. המעט הוא (העם) אם רב?

ד. ומה הארץ אשר הוא יושב בה – הטובה היא אם רעה?

ה. ומה הערים אשר הוא יושב בהנה – הבמחנים אם במבצרים?

ו. ומה הארץ – השמנה היא אם רזה?

ז. היש בה (הארץ) עץ אם אין?

ראשית, לפנינו מבנה מעט מוזר. במקום לשאול באופן מסודר – ראשית העם, שנית הארץ, שלישית הערים, מבנה השאלות עובר מהארץ אל העם אל הארץ אל הערים אל הארץ, וחלק מהפעמים שנזכר אחד מהשלושה הללו, הוא נזכר בהקשר העם. למשל, "ומה הערים אשר הוא יושב בהנה", "ומה הארץ אשר הוא יושב בה" וכיוצא באלו. נראה שיש כאן ערבוב מכוון.

רש"י על הפרשה מעלה תהייה דומה. כך הוא כותב על שאלת "החזק הוא הרפה":

סימן מסר להם. אם בפרזים יושבין – חזקים הם, שסומכין על גבורתם, ואם בערים בצורות הם יושבין – חלשים הם.

דברים דומים אומר רש"י על שאלת "הבמחנים אם במבצרים?", בביאור המילה "במחנים":

פתוחין מאין חומה.

כאשר הוא מבאר את שאלת משה "החזק הוא הרפה?", הוא מבאר אותה כפי שביאר את השאלה האם הערים "הבמחנים אם במבצרים?". מה גורם לרש"י לערבב בין שאלת העם לשאלת הערים?

כך הוא גם בוחר לעשות בשאלת "את הארץ מה היא":

יש ארץ מגדלת גיבורים ויש ארץ מגדלת חלשים. יש מגדלת אוכלוסין ויש ממעטת אוכלוסין.

במקום לבאר את שאלת הארץ, כעומדת בפני עצמה, הוא מבאר אותה בהקשר העם. נראה שרש"י קורא את הערבוב המכוון בדברי משה, ומפרש באותה דרך. אך מהו פשרה?

כדי לענות על שאלה גדולה זו, נצטרך להסביר את מהות הארץ על פי פסוקי התורה בהם המילה "ארץ" מופיעה.

חטיבה ראשונה – קשר התלות

בראשית א, י: וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לַיַּבָּשָׁה אֶרֶץ וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב:

הארץ מופיעה כאן כהפוכה ממים.

בראשית ב, ד: אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם בְּיוֹם עֲשׂוֹת יְקֹוָק אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם:

הארץ מופיעה כאן כהפוכה משמיים.

שני הפסוקים הללו מדברים על ארץ כהפוכה ממים ומשמיים, שהם שני מקומות שבהם בני אדם, מבחינה פיזית, לא יכולים לחיות. חטיבה זו מתייחסת לקשר האנושי עם הארץ כקשר הנובע מתלות.

חטיבה שנייה – קשר המהות-שייכות

בראשית יז, ח: וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עוֹלָם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים:

בראשית לא, ג: וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל יַעֲקֹב שׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וּלְמוֹלַדְתֶּךָ וְאֶהְיֶה עִמָּךְ:

בראשית לו, ו: וַיִּקַּח עֵשָׂו אֶת נָשָׁיו וְאֶת בָּנָיו וְאֶת בְּנֹתָיו וְאֶת כָּל נַפְשׁוֹת בֵּיתוֹ וְאֶת מִקְנֵהוּ וְאֶת כָּל בְּהֶמְתּוֹ וְאֵת כָּל קִנְיָנוֹ אֲשֶׁר רָכַשׁ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיֵּלֶךְ אֶל אֶרֶץ מִפְּנֵי יַעֲקֹב אָחִיו:

ירמיהו ט, יח: כִּי קוֹל נְהִי נִשְׁמַע מִצִּיּוֹן אֵיךְ שֻׁדָּדְנוּ בֹּשְׁנוּ מְאֹד כִּי עָזַבְנוּ אָרֶץ כִּי הִשְׁלִיכוּ מִשְׁכְּנוֹתֵינוּ:

דברי הימים א טז, ח: לֵאמֹר לְךָ אֶתֵּן אֶרֶץ כְּנָעַן חֶבֶל נַחֲלַתְכֶם:

כאן מופיע הקשר בין האדם לארץ כקשר מהותי, קשר של הולדה ושל חיים. האדם שוכן בארץ, הוא חי בה והוא שייך אליה. כאשר הוא נזרק מארצו, הוא זועק: "איך שודדנו בושנו מאוד כי עזבנו ארץ".

כך ניתן גם לדייק מבראשית (א, כו):

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ:

הפסוק שלא אומר "וירדו בים" או "וירדו בשמים" אלא אומר "וירדו בדגת הים" ו"ובעוף השמים", אך אומר "ובכל הארץ" כשלעצמה. הארץ שייכת מהותית לאדם.

חטיבה שלישית – קשר השליחות

כך נכתב בפרק א בספר בראשית:

(כו) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ:

(כז) וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם:

(כח) וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ:

(כט) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וְאֶת כָּל הָעֵץ אֲשֶׁר בּוֹ פְרִי עֵץ זֹרֵעַ זָרַע לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה:

(ל) וּלְכָל חַיַּת הָאָרֶץ וּלְכָל עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל רוֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר בּוֹ נֶפֶשׁ חַיָּה אֶת כָּל יֶרֶק עֵשֶׂב לְאָכְלָה וַיְהִי כֵן:

כאן מתואר קשר התלות לעיל. הקשר בין האדם לארץ הוא בעובדה שהוא צריך את הארץ למטרות כלכליות.

אך בפרק ב נכתב כך:

(ד) אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם בְּיוֹם עֲשׂוֹת יְקֹוָק אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם:

(ה) וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח כִּי לֹא הִמְטִיר יְקֹוָק אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה:

(ו) וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ וְהִשְׁקָה אֶת כָּל פְּנֵי הָאֲדָמָה:

(ז) וַיִּיצֶר יְקֹוָק אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה:

(ח) וַיִּטַּע יְקֹוָק אֱלֹהִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם וַיָּשֶׂם שָׁם אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר:

…

(טו) וַיִּקַּח יְקֹוָק אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ:

(טז) וַיְצַו יְקֹוָק אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל:

"ואדם אין לעבוד את האדמה", מה שגורם ל"ויצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה", וכל זאת במגמה "לעבדה ולשמרה", מה שמאפשר ל"מכל עץ הגן אכול תאכל".

במילים אחרות, אם עד עתה ראינו את קשר התלות, כמוביל לקשר מהותי, כאן אנו מגלים רובד עמוק אפילו יותר של הקשר בין האדם לארץ – קשר של שליחות. האדם כאן כדי לעבוד את הארץ, ולא זו בלבד, אלא שהתהליך הוא לא תהליך של תלות המובילה למהות המוביל לשליחות, כלומר, הבנה של האדם כי הוא תלוי בארץ ולכן הוא חש קשר מהותי אליה וממילא מבין כי יש לעבוד אותה, אלא מלכתחילה הוא נוצר כדי לעבדה ולשמרה, קשר השליחות, מה שגורם ל"וישם שם את האדם", כלומר, לקשר המהות-שייכות, המספק גם את קשר התלות, "מכל עץ הגן אכול תאכל".

לפי זה, אפשר להסביר את הערבוב המכוון של משה על פי הפשט המתעצם בפירוש רש"י, בבקשו מהמרגלים לבחון את הארץ.

לפי רש"י, משה ידע לפני השליחה על הסכנה שנמצאת בשליחת המרגלים, שהרי הוא התפלל שיהושע יינצל מעצת המרגלים, ולכן הוא דיבר בשלושת מישורי הקשר האנושי עם הארץ: התלות, המהות-שייכות והשליחות. הוא מנסה להעביר להם את המסר הכה חשוב, לפיו הטובה הכלכלית שיש בארץ היא רק תולדה של העיקר – השליחות.

אך מהי אותה שליחות? מדוע "לעבדה ולשמרה"? נראה שהעובדה שהאדם שומר על הטבע, על העולם, על אדמתו מולדתו, מאפשרת לבאים אחריו ליהנות גם הם מהמשאבים שיש לה להציע להם. בעצם, עבודת האדמה ושמירתה, שהן מגמות האדם, הן הביטוי הכי חזק לריסון האדם מאגואיזם מוגזם. אין רע באגואיזם מצד עצמו, שכן אין האדם מצווה להיות גיבור; הוא מצווה לחיות כאן בעולם וליהנות ממשאביו. אך הוא מצווה לא להתבהם. הוא מצווה לחלוק את שיש לו עם אחרים, עם הדורות הבאים. הדבר הכי קדוש שאדם יכול לעשות הוא לעשות טוב לאדם אחר, כפי לימד האדמו"ר מפיאסצנה בפי ר' שלמה קרליבך, וכאן האדם מצווה – ללא אידאלים גדולים ומילים מפוצצות – פשוט לתת. לא לתת בתורה שחונקת אותו, ולא לתת מתוך איזהשהו גילוי הרצון הפנימי המתעלה מעל הרצונות הפשוטים והגשמיים שלו או דבר בסגנון הזה, אלא פשוט לחלוק עם אחרים את הטוב האלהי.

ובזה יובן חטא המרגלים, שלכאורה מילאו את המשימה שלהם כדבעי. המרגלים אכן תיארו את המציאות כפשטה – יש שם ילידי הענק, ובעיניהם הם כחגבים. אכן, כיבוש הארץ יהיה קשה. אך הבנה זאת שלהם את המציאות מושתתת על ראייתם את הארץ כקשר המתבסס על טובות כלכליות. ממילא ברגע שהחיים יחדלו בארץ, יהיה אפשר לעזוב את הארץ, וממילא אם לא ניתן להיכנס לארץ, כיוון שיש בה ילידי הענק, לא ניכנס אליה.

בדיוק מה שמסביר להם משה, אליבא דרש"י, הוא שאין פער בין העם לארץ; העם והארץ הם אותו דבר. הקשר הוא מהותי. ולא זו בלבד שהקשר בין העם לארץ הוא מהותי, העם הוא שליחה של הארץ, הוא חלק ממנה כפי שעבד הוא חלק מהותי מאדונו (מה שמצריך גט שחרור, כפי שאשה שהיא חלק ממהות האיש מצריכה גט), הוא נברא אך ורק כדי לעבדה ולשמרה. ממילא אין זה משנה אם כיבוש הארץ יהיה קשה או לא – הולכים עליו ביתר שאת וביתר עוז, כיוון שאין לנו ארץ אחרת, וכיוון שאין לנו ארץ אחרת לעבדה ולשמרה.