והיה ברכה כג איר תורת חיים

והיה ברכה

לכבוד כה איר, פטירת התורת חיים מקוסוב

התורה (בראשית י) מלמדת:

(א) וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ: (ב) וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה: (ג) וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה:

אברם נדרש לצאת מקטנות התודעה שלו, מהצמצום של התפיסה הבלעדית שלו את עצמו כחלק מארץ, ממולדת ומבית אב, כלומר, מהתפיסה שלו את עצמו כחלק מחלק במקום כחלק מחלק ממכלול, הכולל את כל הבריאה. הוא נדרש ללכת אל ארץ אחרת, שלזרעו היא תינתן (שם ו). שם, באותה ארץ, לאחר שכבר יצא מקטנות התודעה, הוא ייעשה לגוי גדול ושמו יגדל. מה הכוונה? רבנו התורת חיים (תנינא לך לך) מסביר:

והיה ברכה. ופירש רש"י הברכות מסורות בידך. והענין כי המתפלל צריך לבקש עבור כל אחד ואחד בכל מיני הצטרכות נפרדים שיש לכל אחד ואחד, אבל מי שה' יתברך מוסר לו הברכות הנה הוא מצווה בדרך כלל, שיהיה לכל איש ואיש כל הצטרכותו.

נראה שהתורת חיים מבין שאברהם נהיה ברכה, ברכה אחת בלבד, ולא יותר. לכן כוונת דברי רש"י שהברכות מסורות בידו, היא שהברכה מסורה בידו, ברכה אחת בלבד, בדרך כלל. נמשיך את דברי התורת חיים. אברהם יוצא מקטנות התודעה, מהתפיסה שלו את עצמו כחלק מחלק ועובר לתפיסה שלו את עצמו כחלק מחלק ממכלול.

מתוך אותה תפיסה שלו את עצמו, הוא הופך להיות גוי גדול, ביטוי שיש בו שתי משמעויות משלימות: קבוצה אתנית גדולה בין קבוצות אתניות אחרות, וכלל אחד שלם של הבריאה כולה. הוא הופך להיות גוי גדול, גוי שהגויות שלו נועדה רק לחדד את גדלותו של הגדול, של ה', הכולל הכל. הוא מבין שהוא חלק ממכלול ולכן הוא מתמסר ללמד את כל הפרטים את זה. שמו יגדל, כיוון שהשם המסוים שלו רק מורה על כך שכל הפרטים שייכים לכלל. אלו המצוות שתינתנה דורות לאחר מכן לזרעו, שכל עניינן הוא ביטוי שייכות הפרטים לכלל, ובמובן הזה, הן לא גורמות לצוותא, אלא רק מלמדות את הצוותא.

מקובל בשם החוזה שהתורת חיים היה "שומר הברית", ועוד יש לציין את העובדה שהוא נפטר ערב יסוד שביסוד, וכמו כן, הוא נפטר בהוד שביסוד, הוד שהיא התגברות על המניעות החיצוניות, ויסוד שהיא שמירת הברית, כלומר, ההתגברות על מניעות חיצוניות הקשורות בשמירת הברית, ובו הוא נפטר. ספירת יסוד מבטאת גם את ההתמסרות ואת ההתקשרות לה', וכל ענייניה אינם אלא אחד. שמירת הברית היא ההבנה של האדם את עצמו כחלק ממכלול, אותה הבנה שלמדנו למעלה, וממילא הוא לא יעשה כלום לשם הנאתו הפרטית. כל פעולה צריכה להיות לשם הנאת הכלל, והוא בתוכו. אין הכוונה שיסתגף, אלא הוא נהנה כחלק מהכלל, שום דבר לא הולך אליו בלבד, הכל הולך עבור המכלול שבו הוא נמצא, שהוא האינסוף. זה לא מקטין אותו, ההיפך, זה מגדיל אותו, כיוון שכעת הוא חלק ממכלול, וזה גם לא מטשטש אותו, כיוון שבלעדי אלו שקדמו לו הוא לא היה קיים, ובלעדיו אלו שאחריו לא יהיו קיימים.