ויצעקו, התיצבו, ויסעו לפרשת בשלח

ויצעקו, התיצבו, ויסעו

לפרשת בשלח

זיו חן זצ''ל

תא חזי הכא כד אתקריב פרעה לאגחא קרבא בהו בישראל בההוא זמנא לא בעי קודשא בריך הוא דיתערון ישראל אתערותא לתתא כלל דהא אתערותא לעילא הוא, דהא אבהן אקדימו ואתערו אתערותא דא לעילא וזכותא דלהון קאים קמיה (ואתערו אתערותא דא) ולא בעא קודשא בריך הוא דישראל יתערון לתתא כלל (דהא באתרא לעילא הוה) הדא הוא דכתיב יי' ילחם לכם ואתם תחרישון, תחרישון ודאי ולא תתערון מלה דלא אצטריך לכו.

לפי סברת הזהר בתגובת ה', אנסה לקרוא את הפרשייה מעיני שלושת השחקנים בפרשייה, בני ישראל, משה והוא יתעלה.

וּפַרְעֹה הִקְרִיב וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה':

בני ישראל עומדים במדבר חסרי אונים. הם לא יודעים – האם ללכת ולהילחם במצרים, לעשות מעשה בבחינת אתערותא דלתתא, או לשבת בחיבוק ידיים ולחכות לאתערותא דלעילא? בשלב הזה, יהודי מתפלל, שכן תפילה יכולה להתקשר לאתערותא דלתתא בהיותה מעשה אנושי, והיא יכולה להתקשר לאתערותא דלעילא בפנייתה אל ה' שיציל את המצב. לכן כאשר יהודי לא יודע לאיזה כיוון עליו להתפלל, שכן תפילה לעולם לא תהא לא-קשורה. זו בחינת צעקה.

וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה הַמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם: הֲלֹא זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר חֲדַל מִמֶּנּוּ וְנַעַבְדָה אֶת מִצְרָיִם כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר:

טוב לנו עבוד את ה' כפי שעובדים אותו במצרים כעבדים, מאשר למות בהעדר אלוה במדבר כבני חורין. במצרים היה לו"ז מסודר, יהודי היה יכול לדעת תור איזו התעוררות היום. אך בגלות הדברים הללו מתערערים, הוא צריך להגיב למציאות שאיננה מוכרת לו.

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה' אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם: ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן: פ

סבור משה, אין מה לירא – כאשר לא יודעים האם לפעול או לסבול – שב ואל תעשה עדיף. אתערותא דלתתא מקורה באתערותא דלעילא שנתנה לאדם את הכוח להתעורר, ולכן במקרה שיהודי לא יודע באיזו עבודה לעבוד, עליו להתייצב, לעמוד ולראות את ישועת ה' בלא נוע. אערותא דלעילא היא ברירת המחדל. זו בחינת התיצבות.

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה מַה תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ: וְאַתָּה הָרֵם אֶת מַטְּךָ וּנְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם וּבְקָעֵהוּ וְיָבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה: וַאֲנִי הִנְנִי מְחַזֵּק אֶת לֵב מִצְרַיִם וְיָבֹאוּ אַחֲרֵיהֶם וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה ובְכָל חֵילוֹ בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו: וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה' בְּהִכָּבְדִי בְּפַרְעֹה בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו:

ה' חלוק על משה ועל בני ישראל. ה' סבור שגם אתערותא דלעילא מתעוררת רק בשל אותו כוח שהתעורר לפניו מלמטה, לדוגמה, אותה זכות אבות שעמדה להם לישראל, ולכן הוא חולק על משה. כמו כן, הוא סבור שתפילה היא לא גם וגם, שכן מנקודת מבטו, כאשר מעוררים אותו, אף שבהתעוררות זו אין מעשה, כיוון שהיא עוררה אותו, מבחינתו זו אתערותא דלתתא. אם כן, מה עושים? דבר אל בני ישראל ויסעו. פשוט פועלים, שכן בעיני ה' תמיד ישנה אתערותא דלתתא הקודמת להתעוררותו שלו. זו בחינת נסיעה.

זו בחינת קריעת ים סוף. בקריעת ים סוף כל התעוררות מעוררת את ההתעוררות השנייה. מצד אחד, בני ישראל לא יושבים בחיבוק ידיים, הם הולכים ומתקדמים, ומצד שני, הם הולכים כאשר המים להם חומה מימינם ומשמאלם.