ויקם מלך חדש

ויקם מלך חדש

לפרשת שמות

זיו חן זצ''ל

התורה (א, ו-יא) מספרת:

וַיָּמָת יוֹסֵף וְכָל אֶחָיו וְכֹל הַדּוֹר הַהוּא: וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם: פ וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף: וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ: הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שֹׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה מִן הָאָרֶץ: וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה אֶת פִּתֹם וְאֶת רַעַמְסֵס:

המלך החדש לא ידע את יוסף. איך יתכן שבבת אחת קם מלך שלא ידע את מצרים? הגיוני שיוסף התחיל להיהפך לפרט בדברי הימים של מצרים ותו לא, אך מסתמא הוא עדיין נודע כמי שהציל את מצרים משני הרעב?

מסתבר לומר ש"לא ידע את יוסף" אין הכוונה "לא הכיר את יוסף", אלא הכוונה "לא הכיר ביוסף". בספר בראשית (מז, ח-כה) מסופר:

וַתִּתֹּם הַשָּׁנָה הַהִוא וַיָּבֹאוּ אֵלָיו בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית וַיֹּאמְרוּ לוֹ לֹא נְכַחֵד מֵאֲדֹנִי כִּי אִם תַּם הַכֶּסֶף וּמִקְנֵה הַבְּהֵמָה אֶל אֲדֹנִי לֹא נִשְׁאַר לִפְנֵי אֲדֹנִי בִּלְתִּי אִם גְּוִיָּתֵנוּ וְאַדְמָתֵנוּ: לָמָּה נָמוּת לְעֵינֶיךָ גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אַדְמָתֵנוּ קְנֵה אֹתָנוּ וְאֶת אַדְמָתֵנוּ בַּלָּחֶם וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְאַדְמָתֵנוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה וְתֶן זֶרַע וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת וְהָאֲדָמָה לֹא תֵשָׁם: וַיִּקֶן יוֹסֵף אֶת כָּל אַדְמַת מִצְרַיִם לְפַרְעֹה כִּי מָכְרוּ מִצְרַיִם אִישׁ שָׂדֵהוּ כִּי חָזַק עֲלֵהֶם הָרָעָב וַתְּהִי הָאָרֶץ לְפַרְעֹה: וְאֶת הָעָם הֶעֱבִיר אֹתוֹ לֶעָרִים מִקְצֵה גְבוּל מִצְרַיִם וְעַד קָצֵהוּ… וַיֹּאמְרוּ הֶחֱיִתָנוּ נִמְצָא חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי וְהָיִינוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה:

לעומת תושבי מצרים, שנמכרו לעבדים (כז):

וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד:

בפשטות, לא נאמר בשום שלב בתורה, שהמצרים השתחררו מהעבדות הזו במהלך שנות מגורי בני ישראל בארץ גושן. אם כן, אפשר בהחלט שהמצרים עצמם עבדי פרעה (וממילא יש לנו פשט חדש בביטוי "בית עבדים" שהדביקה התורה למצרים). אם כן, ננסה לדמיין את הסיטואציה. המצרים עבדים לפרעה מאות שנים, בעוד בני ישראל יושבים בארץ גושן בנחת ובשלווה, ואולי אפילו יותר מכך – במימון ממשלת מצרים (כפי שהיה בימי יוסף), או לכל הפחות על אדמת מדינה מצרית.

דור אחרי דור שועבדו המצרים, והרוחות החלו לתסוס יותר ויותר בקרב דעת הקהל המצרית, בדרישה לחופש, אלא שאותו מלך חדש היה תאב שררה. מצד אחד, הוא חש מאויים מהרוחות הללו, ומצד שני, הוא לא רצה לשחרר את עבדיו בשום פנים ואופן. מה עשה? השתמש בדרך הפופוליזם. כדי לגרוף רווח פוליטי החל המלך החדש לשסות את הציבור המצרי בציבור העברי. ברטוריקה שלו, המיעוט, המגזר העברי, איים על מדינת הלאום המצרית, והיווה גיס חמישי פוטנציאלי. כמובן, זה לא התקרב לאמת, לפיה בני ישראל היו קבוצה אתנית מובחנת ביותר שלא עניין אותה יותר מדי מה קורה אצל המצרים הילידים.

זאת ועוד, הוא מתאר את תכניתו זאת כתכנית מבריקה, כהתחכמות, אף שהיא בסך הכל די פשוטה – להשמיד את מי שעלול למרוד לפני שהוא מורד. זהו טבעם של מנהיגים דלוחים – הם מציירים עצמם באופן מחמיא מדי, ומי יודע אם אפילו הם מאמינים לעצמם.