זיכרון וחוויה לפרשת דברים

לק"י

ח אב ה'תשעו

זיכרון וחוויה

לפרשת דברים

זיו חן זצ''ל

אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב.

– דברים פרק א פסוק א

נשאלת השאלה: מדוע אנו צריכים לדעת את המיקום המדוייק של מעמד הנאום האחרון של משה? מדוע אנו לא יכולים להסתפק בידיעת העובדה שהוא התרחש מחוץ לארץ ישראל?

רש"י שואל שאלה זו על פירוט המסעות החריג המופיע בפרשה הקודמת, ועונה בשם רבי תנחומא במדרשו:

משל למלך שהיה בנו חולה והוליכו למקום רחוק לרפאותו, כיון שהיו חוזרין התחיל אביו מונה כל המסעות. אמר לו כאן ישננו, כאן הוקרנו, כאן חששת את ראשך.

הדבר נעשה כחלק מאיזושהי נוסטלגיה, מנקודת מבט שלאחרי המסע המפרך, ולא מתוכו.

מורנו הרב בלומנצויג הסביר שאכן ישנה חשיבות לזיכרון העבר, דווקא מתוך השהייה בעתיד. אך אם סיימנו את המסע, כפי שהבין רבי תנחומא, מדוע להיזכר? אפשר לומר שבעצם זיכרון העבר אנו מבססים את ההווה שלנו. ההווה שלנו בנוי על העבר (ואולי יותר – ההווה והעבר הם אותה מהות בעצם), וממילא ככל שאנו מתמצאים יותר בעבר, ההווה שלנו מבורר יותר, ואנו אף יכולים לחזות את העתיד.

אך עדיין לא ברור: מדוע אנו צריכים מיקום מפורט? נראה כי לא דרושה רק התמצאות בעבר הרלוונטי להווה, אלא התמצאות גם בפרטים החיצוניים לו והלכאורה לא חשובים! ואם כל העניין הוא זיכרון, הרי שפרטים אלו לא מסייעים לדבר לקרות.

נראה שישנן שתי רמות של שחזור. ישנו זיכרון וישנה חוויה. שניהם משחזרים איזושהי מציאות, אך בעוד הזיכרון עסוק בנקודת מבט מההווה על העבר, החוויה הופכת את העבר להווה. אם כן, אפשר להציע אחרת ממורנו הרב במדרש זה, ולטעון שבפירוט המסעות אין מוטיבציה להכיר כל פרט מתוך רצון לזכור, אלא מתוך רצון לחוות.

אך מדוע דרושה חוויה? למה שלא יספיק זיכרון? אולי החוויה באה לענות על אותו צורך בדיוק עליו עונה הזיכרון, אלא שהיא עונה עליו הרבה יותר טוב. אם כן, מבחינה מהותית, ממליץ לנו המדרש לחוות לחלוטין את העבר גם בהווה, על מנת שנחווה את ההווה שלנו באמת.

רבים תוהים: מדוע להתאבל בתשעה באב ובשאר צומות החורבן? התשובה הפשוטה היא כי אנו רוצים להיזכר. העבר שלנו הוא בסיס ההווה שלנו. אם כן, מדוע לתשעה באב הלכות מיוחדות, שבאות לבטא אבלות (כפי שחלק מהפוסקים אומרים, שסעודה מפסקת היא בבחינת אוננות ותשעה באב עד חצות הוא בבחינת אבלות)? נראה שבתשעה באב אנו מנסים לחוות לחלוטין את העבר, אנו חוזרים לרגעים הראשונים של הגלות, של החורבן, לחוות את האבלות שהייתה באותו זמן, כדי שלפחות ביום אחד נוכל לבסס את ההווה שלנו באופן המשמעותי ביותר.