זכה ליתר פרשת הדיינין לישראל

זכה ליתר פרשת הדיינין לישראל

לפרשת יתרו

זיו חן זצ''ל

בתחילת הפרשה (יח, א) אומרת התורה:

וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמֹשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ כִּי הוֹצִיא ה' אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם.

בהמשך הסיפור (ח), מופיע שיתרו שמע שוב ממשה:

וַיְסַפֵּר מֹשֶׁה לְחֹתְנוֹ אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְפַרְעֹה וּלְמִצְרַיִם עַל אוֹדֹת יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתַם בַּדֶּרֶךְ וַיַּצִּלֵם ה'.

מדוע שומע יתרו את הסיפור פעמיים, למה לא מספיקה לו השמיעה הראשונה? כמו כן, בהמשך (יא-יב) נכתב:

עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל ה' מִכָּל הָאֱלֹהִים כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם. וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה עֹלָה וּזְבָחִים לֵאלֹהִים וַיָּבֹא אַהֲרֹן וְכֹל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל לֶאֱכָל לֶחֶם עִם חֹתֵן מֹשֶׁה לִפְנֵי הָאֱלֹהִים.

גם כאן צריך לשאול: מדוע ראה יתרו פתאום, "עתה ידעתי", לקחת עולה וזבחים, ולא לפני כן, במדין כאשר שמע על הבשורה לראשונה? בנוסף, לאחר שמשה שופט את העם יתרו רואה זאת ומעיר לו (יז-יח):

וַיֹּאמֶר חֹתֵן מֹשֶׁה אֵלָיו לֹא טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה. נָבֹל תִּבֹּל גַּם אַתָּה גַּם הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ כִּי כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר לֹא תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ.

מה חשב משה? האם משה חלק על האמירה הזו? קשה מאוד לומר כן, הרי ברור לכל אדם שמי שמתנהל באופן כזה נבול יבול.

במדרש תנחומא (ורשא) על פרשתנו (ב) נכתב:

וישמע יתרו יש שמע והפסיד, ויש שמע ונשכר, יואש שמע והפסיד שנא' (ד"ה ב כד) אז שמע המלך אליהם לפיכך ואת יואש עשו שפטים, וכן שמעו עמים ירגזון, אבל יתרו שמע ונשכר שהיה כומר לע"ז ובא ונדבק למשה ונכנס תחת כנפי השכינה וזכה ליתר פרשת הדיינין לישראל שאמר למשה לא טוב הדבר אשר אתה עושה, ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל גבורים בתורה כענין שנא' גבורי כח עושי דברו (תהלים קג), יראי אלהים, כמשמעו אנשי אמת, עומדין על אמתו של דין, שונאי בצע, שונאי ממון עצמן כ"ש ממון של אחרי' יהא אומר אפי' אתה שורף גדישי אפי' קוצץ את כרמי כהוגן אני דיינו.

יתרו היה כומר לעבודה זרה. לא היה חסר לו כלום. הוא היה מנהיג רוחני נערץ ביותר, ומה לו להידבק במשה. יתרו הוא העובד המתבטל. יתרו מוכן לזרוק את כל מה שיש לו, אם הוא מגיע למסקנה שאמת נכון הדבר. יתרו שמע על השגחת ה' בעולם והתמלא רצון לעבדו. מתוך אותה הידבקות במשה, שהוא מוסר התורה הבאה מלמעלה למטה, מגיעה היכנסות תחת כנפי השכינה, מגיעה קרבה גדולה לה', מה שמוביל אותו להעלות עולות וזבחים.

מתוך אותה קרבה יתרו יכול לחדש חידושי תורה כפרשת הדיינים. פרשת הדיינים היא לא גופי תורה, היא ראשי תורה. היא עוסקת בשאלה מי יפסוק את התורה, שאלה שיש לה השפעה על כל שאר התורה. כמו כן, היא עוסקת בעצם היכולת האנושית לחדש בתורה, שכן עד עתה משה שפט, ומשה לא חידש, משה רק שמע באספקלריא המאירה שלו את דבר ה'. מה דרישתה? אריאל טננבאום האיר שדרישת פרשת הדיינים היא שהדיינים יהיו שונאי בצע ויראי אלהים, היינו אנשים שהתבטלו לחלוטין לה'. מתוך אותה הצטמצמות גדולה של יתרו מגיעה ההתרחבות הגדולה המאפשרת חידושי תורה שתכנם הוא חידוש בתורה.

בזה תתורצנה שלוש הקושיות לעיל. מדוע שומע יתרו את הסיפור פעמיים, למה לא מספיקה לו השמיעה הראשונה? זה שהוא שמע את הסיפור מפי השמועה, רק עורר אותו לרצות להידבק במשה ובה'. הוא בא לשמוע, הוא בא להיות פסיבי, ולכן אף שהוא שמע את הסיפור הוא הקשיב לגרסה של משה. מתוך כך הוא הגיע ליכולת שלו להעיר, לחדש ולבקר את התנהלותו של משה ולשפרה.

מדוע ראה יתרו פתאום, "עתה ידעתי", לקחת עולה וזבחים, ולא לפני כן, במדין כאשר שמע על הבשורה לראשונה? כיון שרק כעת הוא נדבק בה'. אין שום משמעות למה שהוא שמע במדין, מבחינתו. רק כאשר הוא שומע מפי משה הוא יכול לומר "עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים".

מה חשב משה? האם משה חלק על האמירה שהוא נבול יבול? משה לא חלק עליה. משה היה שייך לגישת ההתבטלות המוחלטת לה'. לכן הוא ידע שהוא נבול יבול, אלא שלא היה אכפת לו. אם כן, מדוע הוא אכן הקשיב ליתרו?

אפשר שהתשובה מצויה בדברי יתרו עצמו, ששכנעו את משה: נָבֹל תִּבֹּל גַּם אַתָּה גַּם הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ כִּי כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר לֹא תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ. משה לא משתכנע מכך שהוא נבול יבול, אלא יתרו מבין את גישת ההתבטלות, הרי הוא בא מתוכה, אלא הוא חושב על טובת עם ישראל בלבד, שהיא רצון ה': אם נבול תבול אתה, גם העם הזה אשר עמך נבול יבול. אם כבד ממך הדבר, הרי שלא תוכל עשהו לבדך, וממילא לא יהיה לעם מי שישפטנו. יתרו מגיע מתוך גישת ההתבטלות, אך היא מביאה אותו להתרחבות גדולה המאפשרת לו לראות את הדברים מעוד זוויות, לשם שמים בלבד.