חטא של ניכור וחטא של התנכרות

חטא של ניכור וחטא של התנכרות

ליום הכפורים

הרמב"ם מחלק את ההלכות הנוגעות ליום הכפורים לשתי חטיבות. האחת, הלכות שביתת עשור אשר בספר זמנים. השנייה, הלכות עבודת יום הכפורים אשר בספר עבודה. על פניו, חלוקה סבירה מאוד, אלא שביום טוב אנו מוצאים נוכחות של הלכות העוסקות בקרבנות כשלמי שמחה, שלמי חגיגה ועולת ראיה, בספר זמנים, ולא בספר עבודה או בספר הקרבנות, כיוון שהן שייכות לזמנים מסוימים, וכאן צריך לשאול מדוע הלכות קרבנות יום הכפורים לא נוכחות בספר זמנים, לצד הלכות שביתת היום.

ניתן להבין שישנם שני עניינים שונים ביום הכפורים, ושניהם לא קשורים האחד לשני כלל, עניין העבודה ועניין השביתה. ישנו צד ביום הכפורים בו אנו עובדים, פועלים, מנסים להתקרב. בעקבות מעשים אלו שלנו, מתקרב ה' אלינו, ומה מקווה מטהר את הטמאים, כך הקדוש ברוך הוא מטהרנו. עבודה זו רבה היא, היא כוללת מעשים רבים ומדוקדקים, שאף שועל מקדש ותיק ככהן הגדול נדרש שבוע ימים ללמדה ולשננה טרם יום העבודה הזה. עבודת יום הכפורים לא נקראת עבודה כיוון שהיא מה שעושים ביום הכפורים, אלא היא נקראת עבודה כיוון שמהותה היא העבודה (במקביל לשביתה, שהיא יותר מסתם חוסר עשייה).

אך ישנו עניין נוסף ביום הכפורים, צד השביתה. בצד זה אנו לא עושים כלום. מדוקדק מהרמב"ם, וכך דקדקו רבים, שאף עינוי יום הכפורים נובע מהשביתה בו. במובן הזה, כל מהות היום נסובה על החוסר, על האין, על הפסיביות. רבים הבינו זאת כנסיון התקרבות לה' על ידי חוסר הניסיון, בקשה כנה מה' שיטהרנו, הצהרה כי העולם הזה וכל המעשים כולם לא מעניינים אותנו, והכרזה כי רק בצילו אנו חומדים לשבת, אך כעת נבין אותה באופן ההפוך – אין מטרת השביתה התקרבות לה' על ידי חוסר המעשים, אלא מטרת השביתה היא ביטוי המרחק מה'.

שני הפנים הללו ביום הכפורים מבטאים את שני סוגי החטאים. הפן האחד, הוא הפן האקטיבי שבחטא. בפן זה, האדם מכיר את ה' ומכיר בו, יודע את תורתו ויכול לדבוק בה, אך בוחר במודע לו לעשות זו. המעשה הנכון בעיני ה' נוכח בחייו, והוא בוחר להידחות ממנו. הפן השני, הפן הפסיבי, מבטא סוג אחר של חטא, הסוג בו אדם כלל לא מכיר בה'. ייתכן והוא יודע שהמעשה שהוא עושה אסור, ואולי אפילו מכיר טעמים רבים מדוע המעשה הזה אסור, אך הוא אדיש כלפי איסור זה. יותר מכך, הוא אדיש כלפי ה'. ה' כלל לא נוכח בחייו, ואף לא תורתו. בעוד החטא הראשון יצר יחס מסוים, יחס שלילי, החטא השני כלל לא מכיר ביחס הזה או בקיום הצד השני.

ההבדל בין מזיד לשוגג הוא ההבדל בין שני החטאים הללו. חטא במזיד יוצר יחס שלילי. לעומתו, השוגג הוא אדם שלא ידע את ההלכה. אדם כזה ה' לא נוכח בחייו. אין לו כלל יחס אליו, כיוון שהוא לא מכיר בו. נוכח אדם כזה אנו פחות מחמירים כיוון שאנו מבינים שבסך הכל צריך לעורר אותו להכיר בצד השני, ולא שיש בו בעיה מהותית. בעוד המזיד חטא חטא של התנכרות, של ניתוק היחסים בינו לה' לעולם או הפיכתם לשליליים לעד, השוגג חטא חטא של ניכור, מעשה הפיך.

הרמב"ם, שהכיר בין שני סוגי החטאים הללו ובין שני העניינים הללו, השונים בתכלית האחד מן השני, חילק את הלכות היום הקדוש לשני חלקים, וסירב לחבר ביניהם.